מלבי"ם על שמות יב:יט

1שבעת ימים שאר לא ימצא. ועוד כתוב בפרשת ראה ולא יראה לך שאור, ולקמן (יג ו) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הנה בשאור הזהיר על בל יראה ובל ימצא ובחמץ לא הזהיר רק על בל יראה, ופי' במכילתא שלכן אמר שנית (לקמן יג) לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שלאו בל יראה שבשאור מיותר, ובא להקיש חמץ לשאור שגם בחמץ עובר גם על בל ימצא, ודרך הלמוד הזה מוסד על הכלל המבואר אצלי (ויקרא סי' שיב) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, דהיינו שדבר שיש בו חדוש יותר יכתב באחרונה, ומפני שיש סברא ששאור הוא פשוט יותר לאיסור ויש סברא שחמץ פשוט יותר לאיסור, כמ"ש בביצה (דף ז ע"ב) דאי כתב רחמנא שאור ה"א משום דחמוצו קשה וכו' ואי כתב חמץ ה"א משום דראוי לאכילה, לכן כתבה התורה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, שממה בכתב שאור באחרונה ידעינן ששאור יש בו חדוש יותר מאחר שאינו ראוי לאכילה וידעינן שחמץ פשוט יותר לאיסור, וממילא כשכתב שאור לא ימצא ידעינן דכ"ש שעל חמץ עובר על בל ימצא, וז"ש מה זה בבל יראה ובל ימצא אף זה בבל יראה ובל ימצא, אולם ע"ז יקשה שיותר טוב היה שיכתב בל ימצא בחמץ גופיה או שיכתב בפ' בא לא ימצא לך חמץ ולא יראה לך שאור ולא היה צריך לכתוב עוד לא יראה לך שאור בפ' ראה, ע"ז משיב שבא להקיש מה חמץ מחמשת המינים אף שאור מחמשת המינים, וזה עפ"י הכלל המבואר באילת השחר (כלל קנט וכלל קס) שכל שני שמות הבאים ביחוס אחד הם מוקשים זה לזה ונאמרו בענין אחד וזה אחד מיסודות ההיקש, וזה דוקא אם לא בא הבדל ביניהם, וע"כ כתב חמץ ושאור דומים בפעל אחד לא יראה שבזה הם מוקשים זה לזה, משא"כ כשיהיו מובדלים בפעלים לא יראה ולא ימצא לא יתכן בהם ההיקש:

2שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. ולקמן אמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך, וידוע שהגבול כולל יותר מן הבית, שהגבול ישתרע גם חוץ מרשותו הפרטי, כמו גבולות הארץ והמדינה, וממ"ש בבתיכם משמע רק הבית לא בחצרות ובבורות שיחין ומערות, וממ"ש בכל גבולך הוא כ"מ שישתרע גבולו אף חוץ לרשותו, שאם הפקיד חמצו בבית נכרי ישתרע שם גבולו להפקיד חמצו ואילו רשותו, לכן תפס שלי הלשונות שנתפוס הממוצע מה ביתכם ברשותכם ומוציא חמצו של ישראל בבית נכרי, ומ"ש יצא חמצו של נכרי בבית ישראל זה הוציא מהבדל שבין לא יראה ובין לא ימצא, שמן לא יראה נוכל להוציא הטמון ומכוסה שאינו נראה כמ"ש פסחים (דף ה) יכול יטמין, ומן לא ימצא נוציא כל שאינו נמצא אצלו לבערו לאפוקי נפלה עליו מפולת שהוא כמבוער, וכן מוציא חמצו של נכרי שאינו מצוי אצלו, [ועקר מעוט זה ממלת לך כמ"ש בגמרא רק שמלת לך מגלה פי' לא ימצא שיהא שלו], ומ"ש בכל אחד מספר שבעת ימים הוא שלא נטעה שההבדל בין הבית והגבול הוא, שבגבול לא נאסר רק יום אחד. ודע כי הלכתי פה בעקבות הרמב"ן בפי' התורה ובחדושיו, וכמו שהאריך בזה בשו"ת שאגת אריה (סי' פג) ולהרא"ש יש שיטה אחרת בזה ואכמ"ל:

3כל אוכל מתמצת ונכרתה. ולמעלה אמר כל אוכל חמץ ונכרתה, מפרש מחמצת הוא השאור המחמיץ, וצריך תרווייהו כמו שמפרש ששאור אינו ראוי לאכילה, ובגמרא (פסחים מג) מפרש מחמצת שנתחמץ מחמת דבר אחר, כי על שאור אינו חייב כרת שהוא נוקשה רק בעת שהטילו לעסה ומחמיץ אותה חייב עליו ונשמע נתחמץ מחמת דבר אחר, וכן נשמע חיוב השאור אף שתחלה לא היה ראוי לאכילה:

4ונכרתה. כבר נשנה ונתבאר למעלה (סי' לז), ומ"ש לפי שהוא מעשה בישראל וכו' התבאר אצלי בארך בפי' הספרא ויקרא (סי' קצא), שכ"מ דכתיב בפי' דבר אל ב"י צריך רבוי על הגרים ושם הבאתי מאמר כזה בספרי בכ"מ, עיי"ש: