מלבי"ם על שמות כא:כב

1וכי ינצו אנשים. יש הבדל בין מצה ומריבה, שמצה הוא ע"י הכאה, וכמ"ש (כתובות ד' לג סנהדרין דף עט) במצות שבמיתה הכתוב מדבר, והנצים רצו להרוג זא"ז ונגפו אשה הרה, וס"ל לת"ק שמ"ש ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, היינו מיתה, ומשמיענו שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר חייב, ורבי ס"ל שהוא פטור ממיתה, ומ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו ממון (כמו שמובא פלוגתתן בסנהדרין דף עט), ומה שתפס הציור וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה שלא נתכוין לאשה ולא כתב הדין באם נתכוין להרוג לאשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ישלם דמי ולדות, משום שבא ללמד שני דברים שדמי ולדות לבעל, ושחבל אשה לבעל אם יהיה אסון ונתתה נפש היינו ממון חבל אשה לבעל ואם היה מצייר שכוון לאשה הלא המתחייב במיתה פטור מן התשלומין ולא נדע הדין שחבל אשה לבעל, [ויש לתמוה עמ"ש בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון ופרש"י ואם תפסו יורשים ממונא דה"ג ופטר ליה זקן ממרא וקדשו בו את האשה לרבי מקודשת, לרבנן אינה מקודשת, והא כתב רש"י בב"מ (דף צא) עמש"ש רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דבקם ליה בדרבה מניה אי תפס לא מפקינן מניה, וא"כ היכא דתפיס גם לרבנן מקודשת, ומזה ראיה לדברי המהרש"ל ביש"ש פ' הכונס (סי' ו) דהיכא דעבדינן החומרא אף אי תפס מפקינן מניה, ועי' בקצוה"ח סי' כח], ור' יצחק סובר כר' שמעון (ב"ק דף מד ע"ב וסנהדרין עט) דצריך שיתכוין לי, וגם סבר כתנא דבי חזקיה (סנהדרין שם וכתובות דף לה) דפטור גם מממון [עמ"ש בלח"מ פ"ד מה' חובל ה"ה שכן יעלו פסקי הרמב"ס] וא"כ מ"ש ונתתה נפש תחת נפש היינו אם נתכוין להרוג את האשה, וא"כ יקשה למה כתב פרשה זו, ומשיב לשיטת ר' יצחק לפי שהוא אומר וכי יכה כל נפש אדם וכו', ר"ל שכבר למד למעלה (סי' נד) שההורג בן שמונה פטור, אך דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם בן שמונה בכלל, משום דלזה כתיב מכה איש שממעט בן שמונה ע"ש, אולם הלא י"ל שממ"ש מכה איש בא למעט את העוברים, וכמ"ש בסנהדרין (דף פד ע"ב) שגם נפלים בכלל כי יכה כל נפש אדם, שבדרך ההרחבה גם העוברים בכלל נפש אדם, וכמו שהעוברים בכלל כל בהמה [כמ"ש באילת השחר כלל רפ"ו), וכן איתא בסנהדרין (דף נז) שב"נ חייב על העוברים דכתיב שופך דם האדם באדם, [ובאמת כבר שאל כזאת הגאון רי"פ בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק ח"מ (סי' נט) מנלן זאת שישראל אינו חייב על העוברים] ולכן כתבה תורה שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה אינו חייב מיתה על העוברים שאם היה חייב מיתה לא היה משלם ממון כדתנא דבי חזקיה, וממילא מיותר כי יכה כל נפש אדם למעט בן שמונה, ומ"ש וכי ינצו אנשים נשים מנין כבר נשנה ונתפרש למעלה (סי' סט):

2ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. מ"ש אשה הרה מיותר, שדי לומר ונגפו אשה ויצאו ילדיה, למד שצריך שיגוף ויכה בקרוב לבית ההריון, ובב"ק (דף מט) ורבנו דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מ"ט כדתניא ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת"ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל, ורשב"ג [דס"ל שבח ולדות חולקין] האי הרה מאי דריש ביה כדתניא ראב"י אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון, ולפ"ז דרש אבא חנן אתיא כרשב"ג, ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו, אולם מ"ש ד"א וכו' לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה שומעני אף שאין ההריון שלו וכ"ה בירושלמי (ב"ק פ"ה ה"ה), הוא דרוש משונה מן סוגית הבבלי, ולא עוד כי בב"ק (דף מג) דייק רב פפא ממ"ש כאשר ישית עליו בעל האשה אע"פ שבא עליה בזנות, הרי אמר דלשון בעל האשה מורה על הבועל שההריון שלו, ולהשוות הדרושים נראה דכפי הפשט מורה לשון בעל האשה על בעלה לא על אבי הילדים אם היא מעוברת מאחר דאז היל"ל כאשר ישית עליו בעל הילדים, שהגם שמן הסברא יש לומר שדמי ולדות שייכים לאבי הילדים לא לבעל האשה אחר שאין הילדים שלו, בכ"ז הלא הכתוב אומר כאשר ישית עליו בעל האשה, וז"ש במכילתא בעל האשה אע"פ שאין ההריון שלו, אולם אחר שלמדו רבנן דרשב"ג ממ"ש הרה ששבח הריון לבעל, א"כ במ"ש ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה משמע שני דברים שצריך לשלם מצד שהיא הרה שהוא שבח הריון וצריך לשלם דמי ולדות לכן תפס לשון בעל האשה כי הבעל הוא התובע תמיד, שאם הולדות שלו תובע שבח הריון ודמי ולדות, ואם אין ההריון שלו תובע שבח הריון, ובצד זה דמי ולדות שייכים לבעל ההריון לא לבעלה שהוא כבר לוקח שבח הריון ובהולדות אין לו תביעה שאינם שלו, ור"פ שדייק אע"פ שבא עליה בזנות לא מלשון בעל האשה דייק רק אמר כן מן הסברא שאם אין לה בעל אחר נקרא בעל האשה אבי הילדים מצד שבעל אותה, שזה ההבדל בין איש ובין בעל כמ"ש במק"א, ואם יש לה בעל אחר ישית עליו בעל האשה את שבח הריון:

3ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון. אין לפרש דוקא ילדיה הרבים, דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד רק גם בולד אחד יצא עמו השפיר שהולד מונח בו והדמים, ולשון הרה כולל כל שהיא הרה ממנו, כמ"ש הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיהו כ״ו:י״ח), תהרו תשש תלדו קש (שם לג), וכמ"ש בנדה (דף ח ע"ב), ויצדק גם באחד לשון ילדיה, ואאל"פ שלא יהיה אסון כלל לא באשה ולא בבנים כי יצאו חיים דא"כ למה יענש, וכן אין לפרש שלא יהיה אסון בולדות רק באשה, דהא זה אמר אח"ז ואם אסון יהיה שמדבר באשה, כי על העוברים אינו חייב מיתה, וע"כ פי' שלא יהיה אסון באשה רק בולדות, וכבר בארתי בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך כדעת הרי"א שסתם נגף הוא מכת מות, ורש"י ז"ל שמביא שם ראיה שנגף מורה הכאה לבד ממ"ש ונגפו אשה הרה אינו ראיה דהא היה מכת מות בילדים:

4ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה. ר"ל עונש ממון, שהוא סתם עונש כמ"ש ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף (מלכים ב כ״ג:ל״ג) ויין ענושים ישתו (עמוס ב׳:ח׳) ואמר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף, הרי בא עונש מגביל נגד יסור שזה בגוף וזה בממון, ומ"ש כאשר ישית עליו בעל האשה והיל"ל בעל הולדות מפני שגם חבל אשה לבעל וזה תמיד לבעל האשה (וכנ"ל סי' פו), ואמר שרק אם לא יהיה אסון באשה ישלם דמי ולדות אבל אם אסון יהיה פטור מדמי ולדות שהחייב מיתה פטור מן התשלומין:

5כאשר ישית עליו. אונקלוס תרגם כמא דישוי עלוהי, ומזה משמע שיתן כפי רצון הבעל וז"א דהא פי' ונתן בפלילים שנתינת הממון יהיה ע"פ שומת דיינים, וע"כ פי' כמו כאשר ייטב לך, היינו אם יתבענו הבעל בב"ד שאם אין תובע אותו אין הב"ד נזקקין להענישו וכמ"ש רש"י כשיתבענו הבעל בב"ד, והרמב"ן כ' שבעבור שאין בילדים היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר שישימו עליו עונש וקנס ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו, ויתן זה בפלילים שלא ישים עליו עונש יותר מכדי דמיהם: