עולם הלימוד · Olam HaLimud
Libraryמלבי"ם על שמות

מלבי"ם על שמות כב:כה

מלבי"ם על שמות · Malbim on Exodus 22:25

Open in the reader →

1אם חבול תחבול שלמת רעך. צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו', והדירה הנמצאים בזה בש"ע ח"מ (סי' צז), שהלוה אסור לו למשכנו אפי' בחוץ, והשליח ב"ד אסור לו לבא אל ביתו, ואמרו שפה מדבר בחובל כסות יום ושם מדבר בחובל כסות לילה. עוד מבואר בש"ע שמ"ש שלא יחבול רחים ורכב לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו כמש"ש בש"ע (סעיף ז'), וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואה כמ"ש בכנה"ג שם, ולערן שמחויב להחזיר מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר, והוא תלווה שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו, ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת, וכבר השיגו בזה על הרמב"ם שמחלק לשטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה שאף בשעת הלואה אסור, ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר, והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה, והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו. אולם אחרי והעיון יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא ג"כ אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת הלוה שדואג על מעותיו. והנה בפ' תצא מדבר שכבר הוא חייב לו כמ"ש כי תשה ברעך משאת מאומה ואמר ע"ז לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וא"כ מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אף שהלוה נתנו מדעתו יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו, ועז"א השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש א"כ למדנו שאף שהוא עבוט היינו שהלוה נתנו מדעתו צריך להשיב לו, משא"כ בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה שתפס לשון חבלה ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר שזה אינו חובל רק מעבט, שאם גם זה אסור הול"ל לא תעבוט, ובפ' משפטים שאמר אם חבול תחבול שפי' שממשכנו בעל כרחו וזה א"א שיהיה ע"י המלוה עצמו דהא עובר על לא תהיה לו כנושה וא"כ מדבר שממשכן ע"י שליח ב" ד, ולמדו שגם שליח ב"ד אסור לבא אל ביתו, דהא במ"ש בפ' תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מדבר שהלוה נותן מדעתו ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו, ולא עדיף שליח ב"ד שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה שגם, זה לוקח ברשות ואסור לבא אל ביתו, ועז"א בב"מ (דף קי"ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו] ללמד שבכל אופן לא יבא אל בתו אף שהוא ע"י שליח ב"ד: והנה בפ' משפטים שמדבר בחובל בעל כרחו ע"י שליח ב"ד שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ, ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו והוא א"א לו לבא אל ביתו, לכן אמר עד בוא השמש תשיבנו לו כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש כי בלילה יוכל לעכבו אצלו, ובפ' תצא שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו בודאי מוציא כסות לילה שא"צ לו ביום רק בלילה לכן אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, כי ביום א"צ להחזיר, ובזה דברי המכלתא פה מבוארים, ועיין בירושלמי ב"מ פ"ט ובבלי (דף קיד), לבד מ"ש ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך, שבזה מישב סדר הכתובים, אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה], אם חבול תחבול ר"ל אעפ"י שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך, כי תוכל ולחבול בעל כרחו ע"י הב"ד, ואף שתשיב כבוא השמש יועיל לך שלא תהיה שביעית משמעתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמ"ש בב"מ (דף קטו):