מלבי"ם על שמות כב:ל

1ואנשי קדש תהיון לי. מ"ש תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא תהיו תחת הטבע והמערכה י' רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי"ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות בפ' שמיני ובפ' קדושים כי ע"י כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה, וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים, ואיסי בן גוריא ס"ל כר"ש שלמד בחולין (קט"ז) ובכ"מ שבב"ח אינו אסור רק באכילה משום דכתיב כי עם קדוש אתה והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומ"ש נאמר כאן, ר"ל גבי בב"ח, ולהלן, ר"ל גבי טרפה:

2ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. שם טרפה ופעל טָרַף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע"י צפורן הדורס מכה שא"א שתחיה עוד, הגם שעתה היא חיה עדיין, כי אם כבר מתה כבר הזהיר על הנבלה, ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות אין סברא שתאסר באכילה, ועז"א בספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה, ר"ל כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל שאז יכולה לחיות היא טרפה כשרה, ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה שא"א שתחיה ממנה דינה כטרפה, שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה ע"י אריה או ע"י ד"א, ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפות, וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו לעלון המצות [בשורש השני] ומ"ש ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת, דבאיזה סברא נאמר כזאת, והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אמר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה, וז"ש הקיש טרפה לנבלה, ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף, וע"כ אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדיין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה, ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, א"כ נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית והיל"ל טרפה ונבלה, וכ"ז נכלל במ"ש הקיש טרפה לנבלה, וע"כ שמ"ש ובשר בשדה לאו דוקא רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה, אולם בכ"ז מלת ובשר מיותר שהול"ל וטרפה בשדה לא תאכלו, כמ"ש בכ"מ, ומזה הוציאו בחולין (דף ק"ב ע"ב) שכולל בשר מן החי, כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה, יפה אמר שגם בשר טרפה היינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה לא תאכלו, כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה, וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה, ובחשבונו מנין הלוקין [בפי"ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפ"ע כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט, ועיין בפר"ד (דף סח ע"ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם, וכבר באר הרמב"ם (שמל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה, ובכ"ז אחר שמלת בשדה הוא מיותר קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה, והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, ולפיכך לא תאכל אותו, ושם שדה הוא הפך הבית והמחיצה כמ"ש בפ' אחרי (סי' צו), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומה או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה או כשהוציא העובר את ידו (כמ"ש בחולין דף סח), ועל כולם לוקין, וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק), וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין, וכ"כ התוס' בחולין שם ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מ"ש ביומא דף לו ד"ה בלאו דנבלה], והדברים מוכרחים בעומק הלשון שהיל"ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה מתאר שם בשר וצריך לסמוך אליו ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה, וממה שהפסיק שמלת בשדה מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא, בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה, וא"כ דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו:

3לכלב תשליכון אותו. ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד:כ״א) שמותר בהנאה ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה, אך זה א"א דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא, וכיון שהיא מותרת בהנאה כ"ש טרפה, רק פי' כמ"ש הראב"ע שאמר לכלב בפת"ח, הכלב הידוע שומר הצאן שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונותיו עליו, והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו, והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו ולא חרץ עליהם לשונו, ואף שבע"ח אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעיית אמר הקב"ה תן לו שכרו שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה' שכ"ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה, וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ז:י״א) שהעושה עושר ולא במשפט ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים ולבסוף מקבל עונש על ידם כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו: