מלבי"ם על שמות כג:ה

1כי תראה. כבר התבאר בסי' ר', וכמו שהוא לענין אבדה כן לענין פריקה וטעינה שטעמם שוה, ופה אמר בלשון צווי כי תראה, ושם אמר בלשון אזהרה לא תראה לעבור על עשה ועל ל"ת:

2רובץ תחת משאו, בב"מ (דף לג) מביא נוסח הברייתא רובץ ולא רבצו רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ומפרש שריה"ג הוא שס"ל צער בע"ח דרבנן, כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה, שרובץ יוכל להיות שם וגם בינוני פועל, כמו סופר מושל, וכן מלשון תחת משאו אין הכרע, רק שלמה שס"ל שצער בע"ח דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו יחויב מצד הסברא שאם הוא פושע בדבר בשידע שירבץ ולא יקום אם מצד חלישות כח החמור שהוא רבצו אם מצד שהעמיס עליו משאו יותר מכפי כחו אין אנו מחויבים לעזרו בזה:

3וחדלת מעזוב לו. לשון זה מוקשה מאד שבכל התורה יאמר הציוי לבד ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול, וכן תפס בפ' תצא בהשבת אבדה ובטעינה והתעלמת מהם, והראב"ע פי' וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר, והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים, ורש"י ז"ל פי' מלת כי פה משמש בלשון דלמא, שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב לו בתמיה, וכ"ז דוחק וחז"ל פי' מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל, ומ"ש תחלה חמור של כותי אתיא כרוה"ג דצער בע"ח דרבנן כמ"ש בב"מ (דף לב). והנה באבדה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך, ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא, ולדעת ר' יאשיה למעלה (סי' רא) מ"ש שור אויבך מדבר בכותי, וליתר דעות מדבר בישראל שאיבתו גלויה, ופה אמר שונאך שחמור כיתי א"צ לעזוב, וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול ג"כ מלהתקרב אליו פן יזיקנו, ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך, וכפל הדברים בפ' תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, ואף שבזה ק' כקושית הגמ' ב"מ (דף ל') פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, מוסיף אם א"ל אביו הטמא, שיש גם עשה דכיבוד, ובגמ' מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו, כי גם בהצטרף מ"ע דכיבוד א"צ קרא שכבר ידענו ממק"א דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשא"ל לעבור על המצוה, וכמו שמסיק במכלתא מפני שאביו ואמו חייבים במצות וכמ"ש ביבמות (דף ו') ובש"מ (דף לב):

4עזב תעזב עמו. לדעת הת"ק מ"ש עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה, ומ"ש בפ' תצא הקם תקים מדבר מהרמת המשא עליה, משם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה, ומזה דן ר' ישמעאל ששניהם מה"ת. וכדעת ר"ש בב"מ שם ששניהם בחנם, ור' יאשיה ס"ל שגם מ"ש הקם תקים מדבר בפריקה. ופי' נופלים ע"י משאם שא"א להקימם אלא ע"י פריקת המשא וס"ל דטעינה למדין מק"ו, ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ' תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה שעז"א לשון הקמה, וזאת ושיקים המשא עליו למדין מק"ו. והנה פרשתי עפ"י נוסחה הגר"א, שכנוסחתו משמע בירושלמי, כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועיין בב"מ (דף לב), וכבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי עיי"ש, וז"ש הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו: