מלבי"ם על שמות לא:יח
מלבי"ם על שמות · Malbim on Exodus 31:18
Open in the reader →1ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו, זה היה בסוף הארבעים יום, וחז"ל אמרו שתחלה היה לומד ושוכח עד שלבסוף הארבעים יום ניתן לו התורה במתנה, עוד אמרו עמ"ש ככלותו לדבר אתו שתחלה היה הקב"ה המדבר ולבסוף א"ל השם בוא ונאמר אני ואתה, פי' כי ישיבתו בהר מ"ם יום היה להסיר מעליו את הגשמיות וחשכת החומר עד שיהיה מלאכי כשכל הנפרד מחומר שלזה היה צריך מ"ם יום כשעור יצירת הולד, וקודם שנשלמו המ"ם יום שעדיין לא הפשיט את החומר מעליו והיתה השגתו הדרגיית כשכל הנקשר בחומר לא היה אפשר בלא שכחה ככותב על הנייר שימחק ברבות הימים, עד סוף הארבעים יום (שסר ענן הגשם מעליו והשיג כשכל מלאכיי בהשגה פתאומית מאז היה לומד ולא שוכח, וז"ש לו השם בא ונאמר אני ואתה כי שכל מלאכי מופשט מחומר א"צ לשמיעה וללמוד כי ישיג הכל מעצמו כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי ישיגו הכל מעצמם, וזה היה ענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי היו מוכנים להשיג הכל מעצמם ולהיות כמלאכי עליון, וה' אמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו כמ"ש חז"ל בשבת, וע"כ א"ל בוא ונאמר אני ואתה כי תשיג הכל טרם שאומר לך, כאלו שניהם אומרים בפעם אחד. והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המוח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים כמ"ש (בפ' תרומה) ובאשר הוא לוחות בו"ד ישיגו בהדרגה וע"י מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי, אולם אחר שנעשה משה שכל מופשט מחומר שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחניי שמה"ש נזונים ממנו, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח, כמ"ש (איוב י״ט:כ״ג) מי יתן אפו ויכתבון מלי וכו' בעט ברזל וכו' בצור יחצבון, והכתיבה עליהם לא היה בכתיבת בני אדם שהיא הדרגיית רק כתובים באצבע אלהים שנחצב הכל בפעם אחת, ואמר אח"ז לוחות כתובים משני עבריהם, ופי' חז"ל שהיו האותיות משולשות מעבר לעבר ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ובכ"ז מזה ומזה הם כתובים, ר"ל שבצד השני לא היו האותיות הפוכות רק ישרות בענין שנקראו ביושר מכל צד שזה דרך נס ופלא, ומפרש שבין הלוחות ובין המכתב מעשה אלהים המה, והענין שכבר בארו חז"ל שכל דבור מעה"ד נחקק באש על האויר עד שהיו העם רואים את הקולות, ופירושו שרואים את הנשמע, שהקול היוצא מפי המדבר חורת תמיד אותיות באויר בדרך מהלכו, רק שא"א לראות את האויר, ואז בחפץ ה' נצטמצם האויר שמטבעו להתפשט, ובחפץ ה' נצטמצם ושב להיות דבר ממש, ונדחק חומרו והנוזלי כ"כ עד שנתקשה כאבן, ונעשה מן האויר לוחות אבנים כעין אבני ספיר כי האויר הוא ספירי, והאותיות שנרשמו בו בעת הדבור באש נשארו כאותיות אש חרותים דרך מעבה האבן שנתגלה מן האויר ונראו מצד אל צד. והנה גם הטבע תעשה זאת ברבות הימים שהאויר יתגלה וישוב להיות מים, והמים התגלמו להיות עפר, והעפר יתקשה כאבן וצור החלמיש, רק מה שתעשה הטבע בכמה מאות שנים עשה הנס ברגע, שכל דבור שיצא בלהבות אש הקפא את האויר סביבותיו והיה כאבן, והנס הוא תמיד הפך הטבע, שדרך טבע האש להפשיט את האויר ולהרחיבו, ואש הנסיי צמצם אותו והקפיאו, והיה נס זה מורכב מטבע ונס, טבעי כי הטבע תעשהו ברבות עתים, ונסיי כי נעשה בלא זמן, ולכן אחז"ל שהלוחות והכתב והמכתב נבראו בע"ש בין השמשות, שבששת ימי המעשה נוסדה הטבע, ובשבת הוחל הענין הנסיי כמ"ש בפירוש בראשית, ובין השמשות הוא האמצעי שבין הנס והטבע, ועז"א והלוחות מעשה אלהים המה שעשה מן האויר אבנים, והמכתב מכתב אלהים שנעשה מן הקול והדבור מכתב, ואחר שיצא המכתב בלהבות אש נשאר חרות מעבר לעבר ע"י האותיות על הלוחות: