מלבי"ם על ויקרא, אחרי מות קכו

1אשר תאכל נבלה וטריפה: כבר נכתב זה פר' אמור שכתוב "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" שמשם ידעינן שנבלת העוף מטמא בבית הבליעה כנ"ל (סימן הקודם) ופירש ר' יהודה שלכן כפל הדברים להורות ששם "נבלה" בא בדוקא (כפי הכלל שהשם הנשנה בא בדיוק) ומלמד שרק מי שיש בו איסור נבלה, יצא עוף טמא שאין בו איסור נבלה דסבירא ליה לר' יהודה שאין איסור חל על איסור (וכמ"ש בחולין דף ק וזבחים דף סט:). ודעת חכמים, שהוא ר' מאיר, שאיסור חל על איסור וממעט עוף טמא ממה דכתיב "נבלה וטריפה" ואחר שהטריפה לא תטמא אלא אם כן היתה עם זה נבלה ואם כן פי' נבלה וטריפה יחד והלא הטריפה אינה סבת הטומאה כי גם בהיותה נבלה לבד מטמאה. על כרחנו זכרה התורה כי מדברת במין מן העוף שיצויר בה נבלה וטריפה יחד דהיינו עוף טהור, יצא עוף טמא שאין לו טריפה. (ביאור משנה ח) והנה לר' יהודה מיותר טריפה ואמר ר' יהודה אם טריפה חיה הלא כבר נאמר נבלה וכולי. ורש"י ותוס' בזבחים שם פירשו בו פירושים שונים. והקרוב אלי כי אחר שבאר בספרא (שמיני פרשה ד משנה א) שבמה שכתוב "ולאלה תטמאו לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה" (שמדבר מטומאת אבר מן החי) שמ"ש "פרסה" ממעט עוף שאין אבר מן החי ממנו מטמא. ומזה מבואר שמ"ש בעוף "נבלה לא יאכל" דוקא נבלה ממש, לא אבר מן החי. ועל זה אמר אם טריפה חיה היינו שתלש ממנה אבר והלא כבר נאמר "נבלה" דוקא. (וסמך על מה שלמד כבר בפר' שמיני למעט אבן מן החי של עוף) ואם טריפה מתה הרי הוא בכלל נבלה ואם כן למה הוסיף "טריפה"? ומשיב מפני שהנבלה היא רק אם מתה, לא אם שחטה. והטריפה הוא אף שנשחטה שהשחיטה אין מטהרת בטריפת העוף. וז"ש מה תלמוד לומר נבלה פרט לשחוטה. ובגמ' הלשון אלא להביא טריפה ששחטה ושניהם טעם אחד, והבן. ועיין בירושלמי פרק ג מינים הלכה א. (ביאור משנה ט) ור' מאיר חולק וסבירא ליה מדין קל וחמר ששחיטה מועיל גם לעוף טריפה [מכל שכן מבהמה שחמורה שמטמאה במגע ובמשא ושחיטה מועיל לטריפתה כמו שלמד בספרא שמיני (ריש פרשה י) וסבירא ליה שהוא הדין שמליקה מועיל ואין לומר דיו [ומפרש בגמ' שם דקרא אשכח ודרש "זאת תורת הבהמה והעוף" – באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? מה בהמה דבר המכשיר בה מטהר טריפתה, אף עוף. [ואף על גב שדרש בחולין (דף כז) שהשוה עוף לבהמה לענין שחיטה (כן הקשו התוס') ור' מאיר על כרחך סבר יש שחוטה לעוף מן התורה כמו שמוכח ממה שהקשה בגמ' שם (דף כח) ת"ש מלק בסכין וכולי שכתבו התוס' ד"ה תיהני דלר' מאיר פריך עיי"ש. יש לומר ר' מאיר לשיטתו בחולין (דף פה:) דיליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ ולדידיה ידעינן שחיטה לעוף ממ"ש "ושפך" וכמו שכן למד הרמב"ם (פרק א מהל' שחיטה) שחיטת העוף מן "ושפך" ועי' בכסף משנה שם. ולא כמ"ש התוס' חולין (כז: ד"ה בשפיכה)] ור' יוסי סבירא ליה גם כן הקל וחמר מבהמה רק לא סבירא ליה ההיקש מתורת הבהמה והעוף דיסבור שצריך ההיקש מה בהמה בשחיטה אף עוף וסובר שמ"ש נבלה וטריפה בא למעט עוף טמא שאין לו טריפה. ופלוגתתן מובאת במשנה זבחים (שם:). (ביאור משנה י) אמנם במ"ש "נבלה וטריפה" שתי פעמים, מה שכפל שם "נבלה" סבירא ליה לר' יהודה שבא למעט עוף טמא (כנ"ל במשנה ז) ור' מאיר סבירא ליה שאחד בא להורות ששיעור אכילת נבלה בכזית (כמ"ש בפי"ב משנה ב) והשני בא ללמד שצריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס, כן פירשו בגמ' זבחים (דף ע). ומה שכפל שם "טריפה" (בין לר' מאיר בין לר' יהודה) מדריש מה טריפה שאינה מתרת את האיסור אף נבלה שאינה מתרת את האיסור לאפוקי נבילות הבא על ידי מליקת פנים בהכשר הואיל שבמליקה זו מתירה לגבוה. (מה שאין כן המולק שלא בהכשר כגון חולין בפנים וקדשים בחוץ מטמאה) ומובא ומפורש בזבחים (דף סט.). ועיין לקמן משנה יב.