מלבי"ם על ויקרא, אחרי מות עב

1תענו את נפשותיכם: הנה העינוי יבא על כל דבר שהוא צער אל הגוף אשר ירגיש בו הכנעת כחות נפשו, אם עבודה כבדה ביותר – "למען ענותו בסבלותם", אם על ידי דרך מיגע – "עינה בדרך כחי". וכן על ידי רעבון, צמאון , עינוי מתשמיש וכדומה – כל דבר שיש בו צער. והתורה לא בארה במה יענה את נפשו, ואי אפשר שיהיה כולל כל העינויים שאם כן יכלול גם כן שיעשה מלאכות כבדות וזה אסור דכתיב "וכל מלאכה לא תעשו". ועל כרחך כִוונה התורה שיהיה העינוי דוגמת המלאכה שהוא בשב ואל תעשה. ולכן כתב בפר' פנחס "ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו" שמ"ש "כל מלאכה לא תעשו" הוא מיותר, שכבר אמר זה ארבעה פעמים לד' דרשות כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה), וגם דייק לומר "כל מלאכה" בלא וי"ו החיבור שבא לפרש את העינוי – שיהיה בשב ואל תעשה, דוגמת המלאכה. וז"ש בברייתא שמובא בגמ' יומא (דף עד:) מקיש עינוי למלאכה. מה מלאכה בשב ואל תעשה אף עינוי [ ומקשה ונימא היכא דיתיב בשמשא וחיים ליה לא נימא ליה קום תוב בטולא? ותירץ דומיא דמלאכה. מה מלאכה לא חלקת בה (שהוא לא תצויר בקום ועשה) אף עינוי ] וזה שכוון גם בספרא יכול ישב לו בחמה ת"ל כל מלאכה לא תעשו רצונו לומר – ומקיש עינוי למלאכה. ושואל: אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה אסרתי לך ממקום אחר וכולי. ר"ל שאם כן נאמר שהוקש בכל מילי למלאכה וכמו שהמלאכה יצויר בו שיתחייב עליו כרת ממקום אחר כמו העושה מלאכה בשבת אף עינוי אכילה היינו שלא יאכל דבר שחייב עליו כרת במקום אחר, והם פיגול ונותר. והשיבו שלכן נכתבו שש עינויים בתורה, כי יצויר בזה שש מדרגות: (א) אכילת דבר שיש בו כרת (ב) מיתה בידי שמים שקל מכרת (ג) איסור לאו (ד) אכילת רשות (ה) אכילת מצוה (ו) אכילת דבר שמניעת האכילה הוא בלא תעשה, והם קדשים שמוזהר לאכלם בלאו דבל תותירו. ומרבה שגם כל אלה לא יאכל (וזה פירוש משנה א' ב' ג') ומ"ש דבר אחר תענו את נפשותיכם וכולי בגמ' גריס ואם נפשך לומר ומפרש מפני שיש לומר שבעריות משתעי קרא ר"ל דיש לומר שיהיה העינוי מתשמיש, והוא דומה גם כן למלאכה שהוא רק בשב ואל תעשה ובו יש לומר גם כן דצריך שש עינויים, כי יש עריות שחייבים מיתת ב"ד, ויש שחייבים כרת לבדו, ויש באיסור לאו, ויש בעשה, ורשות, ומצוה כגון יבמה. על זה אמר ת"ל תענו את נפשותיכם ור"ל כי אחרי העיון במקרא נמצא שכל מקום שייחס עינוי אל הנפש הוא תמיד מאכילה ושתיה – "ענתי בצום נפשי" (תהלות לח), "ענינו נפשינו ולא תדע", "יום ענות אדם נפשו" (ישעיה' נח) כי אחר שקיום הנפש בגוף הוא על ידי אכילה [ כמו שמיחס תמיד אכילה אל הנפש – "נפש כי תאכל כל דם", "נפש שבעה", "נפש רעבה" (משלי כ״ז:ז׳), "באוכל להשיב נפש" (איכה א׳:י״א), "ונפש נענה תשביע" ודומיהם רבים ] כן ייחס העינוי אליה וז"ש עינוי שיהיה בבית נפשותיכם. ובגמ' גריס גירסא אחרת וגי' הספרא מחוורת כפי הפשט. וזה אתיא כר' יוסי בנדרים (דף עט) דסבירא ליה דרחיצה איננה בכלל עינוי נפש. ורבנן דסבירא להו שהוא בכלל ידרשו כר' ישמעאל, ור' ישמעאל (במשנה ד) למד לה מן "ויענך וירעיבך". ובגמ' מקשה עליו וניליף מ"אם תענה את בנותי"? דנים עינוי דרבים מעינוי דרבים ואין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד. וניליף מעינוי דמצרים דכתיב "וירא את ענינו" ואמרינן זו פרישת דרך ארץ? דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים ואין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי אדם. פירוש דבריה: כי העינוי יהיה לפי מזג האדם המתענה. הענוג והרך יתענה אם יחסר לו אבקת רוכל ובשמים שרגיל בהם, האמון עלי תולע יתענה אם ילבש בגד עב, והעצל יתענה במלאכה כל שהוא, והכפרי לא יתענה בכל אלה. לכן אין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד כי יצויר שהיחיד יתענה בדבר שאינו עינוי לשאר בני אדם. וכן אין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בני אדם כי הגם שפרישת דרך ארץ היה עינוי כולל במצרים הוא משום שהיתה על ידי שליט אכזר שמנעם מתשמיש בעל כרחם. ובכל זאת יצויר שימנע אדם את עצמו מתשמיש בעבור מצות ה' משום קדושה ופרישות ולא יהיה זה לו לעינוי. ואם כן לא מצאנו שיהיה עינוי כולל לכל מיני אנשים רק עינוי דרעבון כמ"ש "ויענך וירעיבך" שהיה עינוי על ידי שמים וכולל לרבים. וכוון שמצות "ועניתם את נפשותיכם" הוא מצוה כוללת לרבים, לא נוכל לומר רק עינוי דאכילה. וביומא (דף עו) אר"ח שחמשה עינויים כנגד ה' עינויים שבתורה [בתוס' הקשו הלא ששה הם, וכבר הקשה כן בירושלמי ואמר ואחד מוסף. פירוש – אחד כתוב במוסף דפנחס וזה לא חשיב בגמ' דידן] ועיין בספר יראים (מצוה קיח).