מלבי"ם על ויקרא, בהר עד

1נשך ותרבית: "נשך" נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ו"תרבית" על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז"ל (ריש פרק איזהו נשך) שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, ולא חלקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין. ומה ששנה הלשון לכתוב "נשך" בכסף ו"ריבית" באוכל, יש לפרש שתפס רבותא בכל אחד: כי מן הסברא הייתי אומר שבהלואת כסף אין האיסור רק משום תרבית, לא משום נשך, כי הלוה עוסק במעות ומרויח בהם יותר ממה שנותן להמלוה אגר נטר ואינו מפסיד בזה, קמ"ל שאסור גם משום נשך. ובאוכל הייתי אומר שאין האיסור רק משום נשך, (כי הלוה אוכל ומשלם ביוקר, נשוך הוא, כי אינו מרויח בהאוכל) ולא משום תרבית, כי אם היה המלוה מחזיק האוכל אצלו עד שעת היוקר היה לוקח גם כן כשער היוקר ואינו מרויח על ידי הריבית, קמ"ל שאוסר גם משום תרבית. וכל שכן שאסור בכסף משום תרבית ובאוכל משום נשך וכמו שדייק רבינא (דף סא) ממה שכתוב "ובמרבית לא תתן אכלך" ולא אמר "ואכלך לא תתן במרבית" כמו שאמר תחלה "את כספך..בנשך", שכן סדר שני מאמרים המגבילים זה כנגד זה בדרך היפוך וסתירה. ועל כרחך כמו שפירשנו, שרצונו לומר, את כספך לא תתן אף בנשך , וכל שכן במרבית. וגם במרבית לא תתן אכלך, וכל שכן בנשך. ולכן הקדים שם "במרבית" שבו חידוש המאמר כפי הכלל שבעל הלשון יקדים תמיד מה שהיא עיקר במאמרו. ומה שאמרו איזהו נשך ואיזהו תרבית.. לא קאי לפרש "נשך ותרבית" שבתורה, שאין הבדל ביניהם. שכל "נשך" היא "תרבית", וכן בהפך כנ"ל. רק לפרש איזהו נשך דאורייתא ואיזהו דרבנן, וקורא אבק ריבית בשם "תרבית". ומועתק ממשנה דבבא מציעא ריש פרק איזהו נשך. ומה שאמרו המרבה בפירות רוצה לומר, אם הוא דרך משא ומתן שאז אינו מדאורייתא. ומ"ש וכן השער פירושו כך נמכרים בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת שיתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו, כשיעור מעותיו, כיון שיצא השער ויכול לקנותם בדמים הללו ועמדו חטים בשלשים ואומר לו "תן לי חיטיי". וזה מותר אם נתן לו חטים אבל אם פסק לתת לו יין – אסור, שמא יוקיר היין הואיל ואין לו יין. ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר שיכול לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין – אסור אם יין אין לו. דאם היה לו יין הוה מוכר לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין וכי אייקר, ברשותו אייקר.