מלבי"ם על ויקרא, אמור ד
מלבי"ם על ויקרא · Malbim on Leviticus, Emor 4
Open in the reader →1לנפש לא יטמא בעמיו: פירש הרשב"ם בפירוש השני למת הנמצא בעמיו, וכן כתב הראב"ע בעמיו – בכל ישראל שהם עמיו. אולם לאיזה צורך יאמר זה? ומ"ש הרלב"ג מגיד שאין טומאת מת נוהגת בעכו"ם אינו כפי הדין דגם לדעת ר' שמעון בר יוחאי במגע ובמשא מטמאי כמ"ש רבינא ביבמות (דף סא). ועל כן פירוש חז"ל מוכרח שהוא תנאי – רק אם נמצא המת תוך עמיו, שיש לו קוברין, לאפוקי מת מצוה. ומלת "בעמיו" שבא בלשון רבים מרמז על כל כתות האנשים ר"ל אף אם נמצא המת בין עם וכת הגדולים שאין כבודם להטפל לו או בין עם הנזירים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ט). והיותר נראה שכינוי "עמיו" "עמיה" היא ככינוי "בעליו" "אדוניו" "אלקיו" שבא בלשון רבים ליחיד לתפארת. והריבוי הוא "אחריך בנימין בעממיך" (שופטים ה׳:י״ד) כמבואר בקדושין (דף עז) לא יחלל זרעו בעמיו – בעם אחד הוא דמיחל, בשני עממין אינו מיחל ופרש"י מדלא כתיב "בעממיו". והרמ"ם שכתב שם שהוא מפי הקבלה בהכרח נטה לפירוש אחר אבל באמת הוא מיוסד בפשט הכתוב.