מלבי"ם על ויקרא, קדושים קד
מלבי"ם על ויקרא · Malbim on Leviticus, Kedoshim 104
Open in the reader →1ובאר כי האזהרה למקלל אביו ואמו למדינן מן "אלקים לא תקלל". וביאור הדבר: תחלה אמר שילמד מבנין אב מנשיא ודיין כי מחד מינייהו לא אתי, שבדיין חייב מיתה על הוראתו בזקן ממרא והנשיא חייבים מיתה על המראתו (כמ"ש "כל איש אשר ימרה את פיך"). ועל זה יש להשיב שמה להצד השוה שבהן שגדולתן גרמה להן. ומוסיף ללמוד מבנין אב משתיהם ומחרש. ומשיב דמה להצד השוה שבהן שהם משונים – זה לגדולה וזה לשפלות. ולכן הקפידה על קללתצם, אם מיתרון הגדולה, אם מיתרון השפלות. ומשיב שהלימוד הוא באופן זה: כי "אלקים לא תקלל" מיותר שנלמד מנשיא וחרש, ואם כן ממה שהזהיר עוד "אלקים לא תקלל" מבואר שאזהרת "לא תקלל חרש" אינו מיוחד לחרש דוקא רק הוא אזהרה כוללת לכל אדם. ולכן הוסיף אזהרת "אלקים לא תקלל" על דיין לעבור עליו בשני לאוין שילקה שתים (כמ"ש הרמב"ם פר' כו מהל' סהנדרין הלכה ג). מה שאין כן אם "לא תקלל חרש" הוא רק חרש, ואם כן המקלל דיין ונשיא אין לוקה אלא אחת, אזהרת "אלקים לא תקלל" מיותר. כך נראה פירושו ודו"ק. ובסנהדרין דף ?? מפרש שגם למאן דאמר "אלקים" קדש למדינן מיניה גם חול ממ"ש "לא תקלל" ולא "לא תיקל" ויתבאר בפר' אמור (סימן קג).