מלבי"ם על ויקרא, מצורע קלג

1ואיש אשר יגע במשכבו: אחר שדין זה נוהג במשכב ובמושב למה תפס "משכבו"? היה לו לומר "אשר יגע בהם" ויסוב על המשכב והמושב, בשגם שמבואר אצלינו תמיד שאין מדרך הלשון לשְנות את השם במקום שיכול לרמזו על ידי כינוי. ודרשו חז"ל שם "במשכבו" המיותר לג' דרשות: (א) משם "משכב" דריש רק אם הוא שלם שאז קרוי בשם זה, לא אם נשבר שבטל שם "משכב" ממנו ( וביאר שאין ללמוד זה מק"ו מכלי חרש שמועיל לו שבירה אף על גב שחמור שאין לו טהרה במקוה דיש להשיב דכלי חרש קיל, שאינו אב הטומאה ) (ב) מן הב' "במשכבו" היינו שנגע בו עצמו, שפעל "נגע" שאחריו ב' מורה שנגע בו עצמו, לא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה ויותר מעשרה (כמ"ש בפרק יט דכלים מ"ב) וכדמפרש בחולין (דף נה) ולא בנימין היוצאין מן הקשר כמ"ש בכלים (שם מ"א) שאינו נוגע במשכב עצמו (ג) מן הכינוי "משכבו" משמע משכב שלו, ולא הגזול לת"ק או הגנוב לר' שמעון דסבירא ליה דמגנב לא מתיאש וכמו שמביא בבבא קמא (דף סו) ועי' בתוס' שם. וכבר בארנו בפר' שמיני (סימן צט) דאחר שבכל מקום כתב "יכבס בגדיו" סתם, ולא כתב אחריו "וטמא עד הערב" לכן במקום שכתב "וטמא עד הערב" יש על זה דרוש כמו שדריש שם ד' פעמים שכתוב בפ' "וטמא עד הערב". וגם בפרשת זב כתוב ששה פעמים "יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (והם בפסוק ה', ו', ז', ח, י, יא). ונמצא על זה ששה דרשות שדרשו שבא לומר שיש איזה טומאה נוספת ומרבה איזה דבר לטומאה והוא: (א) מ"ש (במשנה ד) יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא (ב) מ"ש (במשנה ה) יכול שאני מוציא משלש ולמטן ת"ל טמא (ג) מ"ש (במשנה ו) יכול שאני מוציא את הגנוב ת"ל טמא. – ושלש אלה מרבה מן "וטמא עד הערב" שכתוב בפסוק ה' ופסוק ו' ופסוק י' שמדברים במשכב ומושב – (דרשה ד) מ"ש (במשנה י) מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא. וזה מרבה מן "וטמא עד הערב" שבפסוק ח (דרשה ה) מ"ש פסוק ז "וטמא עד הערב" דריש בספרא (פרק ג משנה ה) (דרשה ו) ומ"ש בפסוק יא "וטמא עד הערב" דריש (בפרק ד משנה ה) כמו שיתבאר שם. ועל מ"ש ששה פעמים "יכבס בגדיו" סמך ששה למודים מן "בגדיו". ד' ריבויים – (א) גדול צבוע, (ב) קטן לבן, (ג) קטן צבוע, (ד) שביס של סבכא. וב' מיעוטים – (א) ציפה, (ב) אדם וכלי חרש. ובפר' שמיני שם עיקר הלימוד על ד' ריבויים מד' פעמים "יכבס בגדיו" (וזה פירוש משנה י). ומ"ש (במשנה ט) בשעת מגעו הוא מטמא, פירש אינו מטמא – למד לה ממ"ש "אשר יגע" בעתיד והיה לו לומר "אשר נגע" ומפרש שרק בעודו נוגע מטמא. ומ"ש (במשנה יא) מכאן אמרו – הוא בזבין (פרק ה משנה א) כלל אמר ר' יהושע וכולי ור"ל בשעת מגעו דינו כאב הטומאה ולכן מטמא אוכלים להיות תחלה, ואינו מטמא אדם וכלי חרש כמו שלמד במשנה ח מן "בגד". ואם פירש ממטמאיו הוא כראשון ובכל זאת מטמא משקים להיות תחלה מגזרת חכמים.