מלבי"ם על ויקרא, תזריע ו

1תזריע וילדה: דע שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוא"ו: המין הא' הוא העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו שבראשו כמו "וטמאה שבעת ימים", המין הב' "עתיד גמור" עם וי"ו המחברת כמו "ואעשך לגוי גדול" "ואברכך". ויש הבדל ביניהם. שהעתיד-עם-וי"ו-המהפכת הוא העבר הנמצא בזמן עתיד, רצוני שאז ידבר על הפעולה העתידה כאילו נשלמה בזמן העתיד. אבל העתיד-עם-וי"ו-החיבור ידבר על הפעולה העתידה לפי שיפעול אותה, לא לפי שכבר נגמרה. הלא תראה שבכל הצויים שבס' ויקרא בא העתיד הראשון "ושחט את בן הבקר", "והקריבו", "וזרקו", "והפשיט", "ונתח", "וערכו" – כי הציווי לא בא על התחלת הפעולה לבד רק על שתהיה הפעולה עשויה ונגמרת, עד שמצד זה צודק גם העבר שבזמן העתיד יהיה עבר ונשלם ( כן כן תמצא העבר הגמור הבא במקום העתיד המורכב (הנקרא פאטורוס קאמפאזיטום) "אם לא הביאותיו אליך והצגתיו" (בראשית מד) "ומולדתך אשר הולדת אחריהם" (שם מח), וכמ"ש רש"י (שמות ד כא) על אשר שמתי, עיי"ש ) משא"כ העתיד עם וי"ו החיבור – ידבר על שהתחיל הפעולה. ועל כן בא לרוב בגלות רצון ובקשה – "אם השמאל ואימינה", "ואקחה פת לחם", "שלחני ואלכה אל מקומי". ויבא גם על הדבר הנמשך בעתיד ואינו נגמר וכמ"ש בבראשית רבה (בר"ר, סו) "ויתן לך האלקים" – יתן ויחזור ויתן, שזה ההבדל בין "ויתן" ובין "ונתן". "ונתן" מורה על הגמר אבל "ויתן" מורה המשכת הפעולה. ובב"ר (בר"ר, מד) "ויברא ה' על מכום הר ציון" אין כתיב אלא "וברא ה'" – כבר הוא ברואה ומתוקנת. שזה גדר העתיד עם וי"ו ההפוך שמורה גמר הדבר. ובמכלתא בא ( פרשה טו ) "ומלתה אותו אז יאכל בו" – להביא את שנתקיימה בו מצוה מילה אפילו שעה א' אעפ"י שחזר הבשר וחפה העטרה – ר"ל שאם היה כתוב "ותמול אותו" בעתיד הגמור היה פעל ממשיך והיה מחויב לחזור ולמול אבל כשכתוב "ומלתה", בוי"ו ההיפוך, הוא פעל נגמר בפעם הראשון ( ועיין באילת השחר כלל מב ). ובזה תבין דברי הספרא שהוכיח מן "וילדה" שתספור שבעה לולד האחרון (אם ילדה שתי ולדות, א' היום וא' למחר). שאם היה הדין שתספור שבעה לולד הראשון עד שמן העת שהתחילה ללדת ( הגם שלא גמרה לדתה, כי עוד ולד במיעיה ) היא טמאה ז' ימים – היה לו לומר "אשר כי תזריע ותלד זכר " – בעתיד פשוט שמורה על התחלת הפעולה בזמן העתיד – בשהתחיל ללדת. וממה שאמר "וילדה" – שהיא שכבר גמרה הלידה, שהיא לידת הולד האחרון, מאז תספור ז' ימים. (ואמר שמן הדין יש להסתפק בזה. כי בצד א' יש לדמותה לטומאת מת שסופר ז' ימים מן הטומאה האחרונה, ובצד אחר יש לדמותה לטומאת נדה שסופרת ז' נקיים מפעם הראשון שראתה דם. והיא דומה לטומאת מת שבשניהם מקבלים הטומאה מדבר חוצה להם, מן המת או מן הולד. ויש לומר שדומה לטומאת נדה במה שבשניהם הטומאה יוצאת מגוף האשה. ולכן צריך קרא)