מלבי"ם על ויקרא, תזריע ח

1כימי נדת דותה תטמא: במה שהקיש טומאת יולדות לטומאת נדה פירשו חז"ל דכמו שאי אפשר שיחולו ספירת ימי זבה בימי נדות ( כי אין זיבה במציאות בימי נדה ) – כך ימי לידתה שדומים בצד זה לנדה שאינם ראוים לזיבה ( דכתיב "כי יזוב זוב דמה" ומפרשינין מחמת עצמה – ולא מחמת ולד ) – הוא הדין שאין משלים בהם ספירת ימי זיבה רק משלמת אחריהם אם טהרה. ולדעת רבא בנדה (דף לז:) אתיא כר' אליעזר שסבירא ליה דקישוי סותר בזיבה. ומה שכפל שנית פעל "תטמא" ומבואר אצלינו שבמקום שהפעל הראשון בא בו איזה תנאי וגדר, וכפלו שנית סתם – ירצה שיהיה כן בכל אופן כמו שבארנו באילת השחר ( כלל קנו ). ויען שאמר "וטמאה שבעת ימים" שיש לומר דוקא ימים ולא לילות ( כמ"ש פר' צו (סימן מ) באורך דכל מקום שאומר "ימים" מן הסברה להוציא לילות ) – לכן אמר שנית "כימי נדת דותה תטמא" – בכל אופן אף בלילות כימי נדה שטמאה גם בלילות כמו שיתבאר פרשת מצורע (סימן ?). וממ"ש "דותה" ששם "דוה" בא על הדם הזב ממנה שגורם לה מדוה וחולי ( שגם שם 'מדוה' בא על התכת הליחות והדמים וחלקים הנוזלים כמ"ש במקום אחר ), וזה הסבה לטמא את בועלה כמו שאמרו החכמים – מרבה לטמא את בועלה. גם יש לפרש בהפך, שמן "דותה" – שמציין הזלת הדם – מרבה לילות, כי לענין הזלת הדם אין הבדל בין יום ולילה; ומן "תטמא" מרבה בועלה – כפל הפעל לומר שתטמא בכל אופן שטמאה בו בימי נדה אף לטמא בועלה. ומ"ש עוד "דותה תטמא" - לרבות היולדות בזוב וכולי – זה עצמו הדרוש [שבמשנה יג] שאין ספירת ז' בימי לידה, ולרבא (נדה שם) אתיא זה גם לרבנן ופי' עד שתשב ז' נקיים מדם, עיי"ש.