מלבי"ם על ויקרא, צו קלא

1וטומאתו עליו: הלשון מסופק. שיש לפרש כינוי "טומאתו" מוסב על "והנפש" ויש לפרש גם כן שמוסב על "בשר זבח השלמים" ורצונו לומר שהבשר טומאתו עליו. ויש פנים לכאן ולכאן. כי מהמשך הכתובים משמע שמדבר על טומאת הגוף כמו שכתב "כל טהור יאכל בשר", שההפך - והנפש אשר תאכל בטומאה. וכן בפסוק שאחריו מדבר בטומאת הגוף. ומן הדקדוק נראה שמדבר בטומאת בשר, שכבר כללנו באילת השחר ( סימן קכג ) שכל מקום שבא כינוי על שני נושאים - יבא הכינוי לרוב על הנושא הסמוך. ואם כן יש לומר שמוסב על שם 'בשר זבח השלמים' הסמוך בלשון. זאת שנית דקדקנו ומצאנו שבמקום שבא שם 'נפש' - אז הפעל הרצוף עמו בא בלשון נקבה. ואם אחריו שני פעלים רצופים זה אחרי זה יבאו שניהם בלשון נקבה – "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה". [אמנם הפעלים הבאים שלא ביחוס אחד כמו הבאים דרך סבה ומסובב, תנאי ותולדה וכיוצא - יבואו בלשון זכר – "נפש אשר תאכל נבלה יכבס בגדיו". ובכל זה אם הפעל השני הוא מן הפעלים שידובר עליהם בשם 'נפש' (כמו אכילה וחטא וטומאה וכרת וכדומה) - יבואו בלשון נקבה – "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב" (ויקרא, כב), "הנפש אשר לא תעונה..ונכרתה". ובפרט אם יחזר לדבר בלשון נקבה שאז הדרך לרוב שיבוא גם הפעל האמצעי בלשון נקבה כמו "ואם נפש אחת תחטא והקריבה עז בת שנתה וכפר הכהן על הנפש השוגגת" (במדבר, טז).] ואם כן היה לו לומר פה "וטומאתה עליה" בלשון נקבה כיון שפעל 'טומאה' שייך אל שם 'נפש' וגם שהכתוב מתחיל ומסיים בלשון נקבה. ומזה מוכח שכינוי 'טומאתו' מוסב על הבשר שהוא לשון זכר. ולברר דבר זה באו חז"ל בספרא ( מובא בזבחים דף מג ) והוכיחו שהעיקר כפי קבלתם שהכתוב מדבר בטומאת הגוף, לא בטומאת בשר. תחלה למד זה מגזירה שוה 'טומאתו'/'טומאתו' ( והוא לגירסת התוספות ורש"י בזבחים שם ) מה שכתוב בביאת מקדש (במדבר, יט) "טמא יהיה עוד טומאתו בו" - שמה שכתב "עוד טומאתו בו" מיותר [ ובפרט לדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש) דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה אין בו מלקות - לא סבירא ליה מ"ש בנזיר (דף מה.) ובמכות (דף יח:) "עוד טומאתו בו" לרבות מחוסר כפורים, ועיין בכסף משנה שם ]. ובא ללמד שלשון "טומאתו עליו" הכתוב פה גם כן מדבר בטומאת הגוף, כי נלמד לשון מלשון הדומה לו. ור' יוחנן בזבחים (דף לג:) ובמכות (דף יד:) למד מזה אזהרה לאוכל בשר קדש בטומאה שפה לא נזכר אלא כרת, ולמד ממה שכתוב שם "עוד טומאתו בו" מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, עיי"ש. ורבי [במשנה ד'] אמר שנלמד מהפסוק הסמוך לו - ואכל וטומאתו עליו. ופירשו בגמרא שם אמר רב יצחק בר אבדימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע – בטומאת הגוף הכתוב מדבר. פירוש: כי גם מה שכתוב בפסוק שאחרי זה - "ואכל מבשר זבח השלמים" - בלשון זכר גם כן בא שלא כמשפט כי (א) שם פתח וגם סיים בלשון נקבה – "ונפש כי תגע...ונכרתה הנפש", (ב) שפעל 'אכל' מצאנוהו מיוחס אל הנפש - "והנפש אשר תאכל". אמנם כבר כתבו דורשי הלשון שלפעמים ישגה הכתוב את טעמו להשוות מאמר למאמר הסמוך לו כמו שכתב הר' אברהם בן עזרא במאזנים ( דף לו ע"ב ) שבעבור שבא מלת "וגנבתי" (משלי ל, ט) מלעיל בא גם "ותפשתי" מלעיל. כענין (יחזקאל מג, יא) ומוֹצָאָיו ומוֹבָאָיו שהיה ראוי להיות ומבואיו ובא כן בעבור זיוג המלות. וזה חדש ר' יצחק בר אבדימי. שכן שינה טעמו לכתוב "ואכל" בלשון זכר לזוגו אל "טומאתו" שבא במאמר הקודם בלשון זכר, שידמו המאמרים בדקדוקם, שנלמד מאחד על חברו. שכמו שפעל "ואכל" מוסב על הגוף - כן כינוי "טומאתו" מוסב על הגוף, לא על הבשר. וזהו שאמר רבי ואכל וטומאתו עליו - ר"ל "ואכל" שבכתוב השני דומה עם "וטומאתו" שבכתוב שלפניו; שבא לשון זכר על לשון נקבה שקודם לו ואחריו. ללמד שכן גם "וטומאתו עליו" בטומאת הגוף מדבר כמו פעל "ואכל". ור' חייא למדו ממה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כב, ג) "איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו", ושם אי אפשר לפרשו על טומאת בשר (שיהיה כינוי 'טומאתו' מוסב על שם 'קדשים') דאז היה לו לומר "וטומאתם" בלשון רבים, כי שם "קדשים" הוא שם רבים. ומבואר דקאי על טומאת הגוף. והנה מאמר הספרא הלז הוכפל בפר' אמור (פרשה ד מח"ט) כי שניהם לימוד אחד כמ"ש לקמן [(פרק טו מ"ג) ו(אמור פרשה ד מ"ה) ששם בא לרבות כל הקדשים, ושלמים בא ללמד על הכלל כולו כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכולי, ושפיר למד ר' חייא משם דמיירי בטומאת הגוף. (ורש"י פירש שמה שאמר נאמר קדשים בלשון רבים היינו מה שכתוב פה "מזבח השלמים" - ש'שלמים' לשון רבים. ועל זה קשה - הלא יש לומר כינוי "טומאתו" מוסב על הבשר או על שם "זבח" שהיא יחיד.) ואחרים דייקו זה ממה שכתוב וטומאתו עליו , שיש הבדל בין שם התואר "טמא" - שיצדק גם על דבר מתעצם בהנושא בלתי סר ממנו כמו "טומאת בשר", ובין לשון "וטומאתו עליו" שדומה כלשון "משאו עליו" "כי פשעינו עלינו" וכדומה; דבר שיכול להסירו ממנו. ופירושו שעוד טומאתו עליו ולא הסירו על ידי טבילה. וזה לא יצדק על טומאת בשר שאין הטומאה פורחת ממנו. ועיין בגמרא שם.