מלבי"ם על ויקרא, צו ג

1זאת תורת העולה היא העולה: (מיעוט א') מבואר אצלי לקמן ( סימן כג באורך ) שכינוי הרומז – זה זאת אלה – ירמוז תמיד לפי חוקי הלשון על דבר קרוב העומד לפני המדבר. וכל מקום שבא במשפטי התורה יפרשוהו חז"ל כי בא לכוונה רק זאת, לא זולתה. ויש בכלל זה דרכים רבים. ואחד מנתיבותיה שאם בא עם מלת "תורה" או "חוקה" – "זאת תורת" "זאת חוקת" – בא למעט את הכלל הנרמז במלת "תורה". [כי שם "תורה" מציין שמלמד דבר כללי, ( וכמו שיתבאר לקמן (סימן כד) ). שהלימוד יהיה כללי: • או מצד כמותו – שכולל דינים והלכות רבות כמו "זאת תורת החטאת והאשם" שמלמד דינים הרבה • או מצד הקיפו – שדין זה נוהג בדברים רבים, כמו "זאת תורת העולה", הגם שלא בא בו רק דין אחד של ההקטרה, בכל זה הוא "תורה" וכלל גדול מצד שנוהג בכל העולין כמן שדרשו תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. • ולפעמים יפרשו שהיא 'תורה' וכלל מצד שני הענינים – שהם דינים רבים ונוהגים בהרבה דברים. כמ"ש "זאת תורת המצורע" תורה אחת לכל המצורעים. וכדומה הרבה. ובכינוי הרומז "זאת" ימעט את הכלל. רוצה לומר רק זאת, לא זולתה.] (מיעוט ב') וכן התבאר אצלי תמיד שמלת "הוא" הבא עם השם בא גם כן לדייק רק הוא, לא אחר. ובפרט למה שבארנו שמלת "העולה" היא פעל בינוני. הנה מבואר לדורשי הלשון שהשם הבא תחת הגוף הנוסף על כינוי הגוף הנרמז בפעל בא למעט תמיד כמ"ש בסדר ויקרא (סימן ?). (מיעוט ג') וכן מה שכתוב "העולה על מוקדה", למה שכתבנו למעלה ש"העולה" היא פעל בינוני והה"א היא ה' התנאי, וכבר בארנו בסדר ויקרא ( סימן יב ) כי העברי יציין סימן התנאי באחד מחמשה דרכים. ובארנו שיש הבדל בין כל שימוש בלשון. והנה בכל מקום שהתולדה של התנאי חוזר אל גוף הנושא עצמו שנזכר בהתנאי, ישמש תמיד - או במלת "אשר", או בה' הנלוה אל הפעל הבינוני כמו "והכהן המקריב את עולת איש", "עור העולה אשר הקריב לו יהיו", "המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו", "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה", "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים..ונכרתה". וההבדל שבין שני אלה הלשונות ידוע. שאם מציין את התנאי בה' הנלוה אל פעל בינוני ידבר בדרך ההודעה, כי הה' המשמשת לתנאי תשמש גם להודעה. ואם יציין התנאי במלת "אשר" הנלוה אל פעל עתיד או עבר - ידבר בדרך הסתם, לא בהודעה. וכיון שהיה יכול לאמר פה "עולה אשר יעלה על מוקדה על המזבח (תהיה) כל הלילה", ותפס " הָעולה " - דִבֶר מן דָבָר ידוע העולֶה, וממעט איזה דבר הבלתי נודע. והרי יש שלשה מיעוטים. וסבירא ליה לר' יהודה שממעט ג' דברים: שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה לארץ ולא נזרק, ושיצא דמה חוץ לקלעים ( ולדעת התוס' נדה (דף מ ד"ה זאת) נשחטה בלילה ויצא דמה ממעט מחד מעוטא ומעוט שלישי לרובע ונרבע וכל הני דמודה בהו ר' שמעון ). ודעת ר' שמעון דאין לדייק כל כך וג' מעוטים זה אחרי זה כולם ענין אחד הם. [כן אמר בהוריות (דף ב:) ממאי דקמייתא ר' יהודה מאן שמעת ליה דדריש מעוטי כהאי גוונא ( ר"ל נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא כנ"ל ויקרא (סימן רעח) ) ר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר זאת תורת העולה הרי אלו מעוטים] ואין כאן אלא ריבוי אחד (מלת "תורת") שמכניס דברים רבים תחת כלל אחד ומעוט אחד (מלת "זאת"). ומרבה מן "תורת" כל שהיה פסולן בקדש כגון: שנשחטה בלילה וכולי והלן (דם הלן או בשר שלן חוץ מן המזבח), והיוצא (בשר עולה שיצא), ובשר עולה שנותר חוץ לזמנו דהוה פיגול וכ' – כולם נכנסים תחת "תורה" הכוללת שהעולה על המזבח לא ירד. [משנה ח'] יכול אף הרובע וכולי שכולם פסולים לקרבן. לכן אמר "זאת" - רק הדומה לזאת שהיה פסולם בקדש. וברייתא זו מובא בזבחים (דף כז:) ו (דף פד) ובנדה (דף מ.) . ועיי"ש בתוס' האריכו בפירושו. [משנה ט'] ובאר דבבעלי מומין ( אם המום בדוקין שבעין ) הכשיר רבי עקיבא; הואיל וכשרים לכתחלה בעופות. ( כן פירשוהו בגמרא. ועיין בתוי"ט פ"ז דמנחות מ"ג ). ור' חנינא אמר שאביו היה דוחה אותם מעל המזבח כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא (כ"ז פ"ט דזבחים מ"ג). ואמר ר' שמעון ( מובא בזבחים שם משנה א ) דנסכים הבאים בגלל הזבח אם עלו - ירדו; וכר' יהושע. ( ובדם ונסכים הבאים בפני עצמם סבירא ליה כרבן גמליאל ). ולא למד כן מן "הוא העולה על מוקדה", רק כמו שלמדו רבי עקיבא ( בסימן הקודם ) מן 'וזה אשר תעשה על המזבח...עולה'. וסבירא ליה דמה עולה הבאה בגלל עצמו - כך רק הבאה בגלל עצמו, יצאו נסכים שבאים בגלל הזבח. [משנה י'] הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים ( כגון שיצאו או נטמאו ), בין שהנסכים כשרים ( מפסול עצמם ) והזבח פסול ( שאז נפסלים עמו ), ואפילו שניהם פסולים – הזבח לא ירד שהמזבח מקדשו והנסכים ירדו כיון שאין באים בגלל עצמם. [ביאור משנה יא'] ובארו שהוא הדין שהכבש מקדש את הראוי למזבח שנאמר "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" שלמד מזה בספרא (ויקרא נדבה פרשה יב) שהוא הדין שאסור להעלות שאור ודבש על הכבש ( כמו שבארנו שם (סימן קמב) ). הרי מבואר שהכבש דינו לענין הקטרה כמזבח. [ ובזבחים (דף פז.) גריס "את המזבח". וגירסת הספרא יותר נכונה ]. וכן הכלים מקדשים דכתיב בפר' תשא (שמות ל׳:כ״ז-כ״ח) "ומשחת..ואת מזבח העולה ואת כל כליו..כל הנוגע בהם יקדש" שכולל גם הכלים. [משנה יב'] הועתק מזבחים (שם משנה ז'). כלי הלח ( שהיו ליין ולשמן כדתנן במנחות (משנה מנחות פ"ט מ"ב) ז' מדות הלח היו במקדש ) מקדשות את הלח ולא את היבש. ושני מדות היבש שהיו שם – עשרון וחצי עשרון – מקדשות את היבש ולא את הלח. ואם נקבו ועושין כעין מלאכתן שהיו עושין כשהיו שלמים - מקדשים. ואין מתקנים שברי כלי קדש.