מלבי"ם על ויקרא, צו מד

1מחציתה בבקר ומחציתה בערב: דברי הספרא אלה ( המובאים במנחות דף נ: ) נשענים על ג' כללים: (א) כל מקום שנכתב השלם ואחר כך חושב השברים שלו בכינוי - הם החלקים של השלם בהכרח. כמו "חציו אל הר גריזים והחציו אל הר עיבל" (יהושע ח׳:ל״ג), "ומש ההר חציו צפונה וחציו נגבה" (זכריה י״ד:ד׳). וזהו שאמר שאם היה אומר "מחצית", בלא כינוי, יש לפרש מחצית האיפה - שחוצה האיפה תוך ביתו ומביא החצי. אבל כשאומר "מחציתה..ומחציתה", בכינוי, צריך להביא תיכף עשרון שלם ולהקדישו ולחצותו ולהקריב מחצה שחרית ומחצה בערב. (כלל ב) יש הבדל בין שם מחצית ובין חצי . בשם "חצי" יציין, או דבר שלא נחצה בידי אדם רק מאיליו ( כמו "חצי הלילה" "חצי היריעה העודפת" ), או שהחצי היא מדה ידועה בפני עצמה שאין צריך לחצותה עתה ( כמו "חצי האמה" "חצי ההין" - שהיא מדה ידועה בלתי צריך לחצותה עתה ). או, שהגם שנעשה בידי אדם לא נחצה בצימצום כמו "אם תתן לי חצי ביתך" (מלכים א י״ג:ח׳), "עד חצי המלכות" (אסתר ?), "ויתחלקו העם ישראל לחצי" (מלכים א ט״ז:כ״א). אבל "מחצית" היא דבר הנחצה עתה בידי אדם בצמצום לשני חלקים שוים. כמו "מחצית השקל" - שלא היה מטבע ידוע אז רק השקל ( שכן פירש "עשרים גרה השקל" ), וחוצהו בצמצום על ידי אדם. וכן "ותהי מחצת העדה" "ממחציתם תקחו" (במדבר לא, כט) – ששם חָצו השבי והמלקוח לשני חלקים שוים. [• וזהו שאמר במכלתא (בא פי"ג) "ויהי בחצי הלילה" - יוצרו חלקו – רצונו לומר בנחמיה (נחמיה ח, ג) נזכר "מחצית היום" כי היום חלקוהו על ידי בני אדם על ידי צל המעלות, אבל חצי הלילה נחצה מאליו ולכן לא אמר "מחצית". • ובמדרש ויקרא רבה (ויק"ר, ו) "ויקח משה חצי הדם" - מהיכן ידע משה חצי הדם? ר"י בר' אלעי אמר הדם נחלק מאליו. רנ"א מעשה נסים נעשה בו. ומובן בדברי.] ובזה תבין הטעם מדוע בכל התנ"ך נזכר "חצי מטה מנשה", רק אצל ערי מקלט (יהושע כא, כה) (דה"א ו, נה) אמר "ממחצית מטה מנשה". כי מטה מנשה לא נחלק על ידי בני אדם לשני חצאים שוים, רק שהתפרדו לשנים. לכן אמר תמיד "חצי". אבל בעת שרצו לתת מנחלת אחוזתם ערים ללוים - חשבו שני חצאים אלה בדקדוק, כמה יעלה לכל אחד שיצטרך לתת מחלקו, לכן אמר כי שני הערים שנתנו היה "ממחצית מטה מנשה"; שבחנו שהמה מחצית מכוון עד שיצטרכו לתת חלקם בשוה כמו אחיהם בבשן. ( ומ"ש אחר כך "ומחצי מטה מנשה" (יהושע כא, כז) (דה"א ו, נו) - כי סמך על שדייק זה תחלה ). על כלל זה נוסד לימוד השני שאם נטמא חציה של בין הערבים - לא נאמר שמביא מתוך ביתו. שמה שכתוב "ומחציתה" מדבר על תחלת ההבאה שיביא שלם ויחצנו. אבל אחר שנטמא ובל"ז לא יהיה מחציתה של האיפה שבבקר - יכול שדי בחצי עשרון. אך שאם כן היה לו לומר "וחציה בערב" שאז היה מרמז גם כן שלפעמים יביא 'חצי האיפה', ר"ל מדה של חצי עשרון. אבל כיון שאמר "ומחציתה" שצריך לחצות בכוונה מן השלם גם בערב - ממילא צריך להביא עשרון שלם ולחצותו לשנים, לא מדה של חצי עשרון. (כלל ג) שני דברים שמוזכרים במאמר ומחוברים על ידי וי"ו החיבור יש להם דימוי זה לזה, וזה אחד משרשי ההיקש. וכיון שאמר "מחציתה..ומחציתה" - בוי"ו, יש להקיש מחצית שבערב להיות דומה אל מחצית שבבקר. מזה הוציאו הלימוד השלישי שאם מת ומנו כהן אחר תחתיו - "יכול יביא עשרון מביתו" [כן גרסינן בספרא. ובגמרא גרס "יכול יביא חצי עשרון מביתו או חצי עשרונו של ראשון". וגירסא זו עקרית כמו שהוא במשנה שם וכמו שתראה עוד שם (מנחות נא, א). ועיקר הלימוד שלא יביא חציו עשרונו של ראשון. כמו שתראה מפרש"י. ומבואר בגמרא (דף נא:) שלמד לה מן הוי"ו "ומחציתה"; ר"ל דעל כרחך מקיש מחציתה שבערב למחצית שבבקר; שהביא כהן זה עשרון שלם ולא סמך על כהן אחר - בערב לא יסמך אל חצי עשרון של חברו רק יביא מביתו.