מלבי"ם על ויקרא, צו ו

1ואש המזבח תוקד בו: כבר בארתי בויקרא ( סימן ל ) ובכל הספר שאין דרך הלשון לחזור את השם בכל פעם. והיה לו לומר "ואשו תוקד בו" בכינוי. ובארנו שדרך חז"ל לדרוש בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. כמו שדרשו לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו שאת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת וכולי ( יבמות דף כ ). וכן "וזרקו את הדם" – אף שנשפך, שהוא דם אחר ( כמו שבארנו שם סימן מא ). וכן דרשו ממה שלא אמר "ואשו" - שיאמר שאש מזבח ( כל שיהיה, אף מזבח הפנימי ) - תוקד על החצון. וזהו שאמר בספרא ( מובא ביומא (דף מה:) ) ומנין לאש מזבח הפנימי. [ובגמרא מביא "אש תמיד תוקד" והוא טעות סופר כמו שמוכח שם עמוד א' שאמר "אש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטרת. וכן בדף לג:] עוד למד בספרא ( מובא בגמרא שם ) ממה שכתוב "אש תמיד תוקד על המזבח" שאף אש שאמרת יהיה תמיד ( היינו אש המנורה ) – יהיה על מזבח החיצון. וזה יתבאר היטב על פי הכלל אשר ראיתי מוסד בלשון שמלות המורים על הזמן דרכם לבא בסוף המאמר: "לשרת לפני הארון תמיד" (דברי הימים א ט״ז:ל״ז), "העומדים לפניך תמיד" (דברי הימים ב ט׳:ז׳), "שאון קמיך עולה תמיד" (תהלות, עד), "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו׳:ג׳), "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י״ט:ט׳), "וחטאתי לאבי כל הימים" (בראשית ?) אם לא במקום שמלת הזמן הוא עיקר החידוש בהמאמר שאז יקדימנו כמו: "תמיד תהלתו בפי" (תהלות לד) – עיקר דבריו שתמיד מהלל. וכן "ואני תמיד איחל". אין הרבותא שמיחל רק שתמיד מיחל. וכן "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ״ה:מ״ו), שאין צריך להשמיע שיעבודו בהם שכבר אמר "והתנחלתם אותם", רק שלעולם יעבודו. וכן בשמואל ב' (ט ז) "ויאמר לו דוד..ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד". ושם (י) "ומפיבשת בן אדוניך יאכל תמיד לחם על שולחני". וכן שם (יג) "כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל". שתחלה היה עיקר החידוש שיאכל על שולחנו - לכן אמר מלת "תמיד" לבסוף כדינו בכל מקום. מה שאין כן בדבורו אחר כך היה הרבותא שתמיד יאכל, מבלי הפסק. וכן אחר כך ספר הטעם שישב מפיבשת בירושלים מצד שאכל תמיד על שולחן המלך - לכן הקדים מלת "תמיד" שהיא העיקר בדבורו. ואם כן, לפי חוקי הלשון היה צריך לומר "אש על המזבח תוקד תמיד". מזה למדו חז"ל ששינה וכתב מלת "תמיד" שלא במקומו למען יובן ממנו כוונה שניה דרושיית שסמך מלת "תמיד" אל "אש" למען יתפרש "אש תמיד" כמו "עולת תמיד" "קטרת תמיד" "מנחת תמיד" – שמלת "תמיד" הוא תואר אל "אש" - אש שהיא תמיד, רוצה לומר אש מנורה דכתיב "יערך את הנרות לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ד) – תוקד על המזבח החצון. ובארו שלכאורה יש ללמוד ממה מצינו כמו שאש מזבח הפנימי לוקח מן החצון - כן אש מחתה ומנורה. והשיבו שיש לדחות מה שם מן הסמוך ( שמזבח החצון סמוך לפנימי ) כן אש מחתה ומנורה יוקח ממזבח הפנימי הסמוך להם. ולכן צריך קרא. [ובגמרא גריס "ודין הוא. נאמר אש בקטורת..", ונדחקו בזה רש"י ותוספות. ולפי עניות דעתי ר"ל מה שנאמר "ואש המזבח תוקד בו" שהוא אש הקטורת שעל מזבח הפנימי, וכמו שגריס בספרא תן אש המזבח הפנימי]. ומה שאמר למחתה מנין? וכולי (ר"ל למחתה של יום הכפורים) תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה..מלפני השם – הוא הדרוש שבספרא אחרי (אחרי מות פרק ג מ"ה) ושם יתבאר.