מלבי"ם על ויקרא, צו צב
מלבי"ם על ויקרא · Malbim on Leviticus, Tzav 92
Open in the reader →1וכל מנחה אשר תאפה בתנור: בכתוב זה הזכיר ג' מיני מנחות הנאפות – מאפה תנור, מחבת, ומרחשת – ואמר שהם לכהן המקריב; ובכתוב שאחריו אמר שמנחה בלולה בשמן ומנחה חרבה (שהיא מנחת חוטא וסוטה) הם לכל בני אהרן. ואמר הרמב"ן שהנאפות לבד הם לכהן המקריב שטרח באפייתן. ואין זה נכון. שמלבד שיציקה ובלילה ופתיתה ואפיה כשרות בזר לכתחלה כמ"ש בפ' ויקרא ( סימן ק ) - הנה מבואר בכתוב שכולם שוים; שעל מנחת סולת ועל מנחת מרחשת אמר בלשון אחד (ויקרא ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו", וכן אמר בפר' צו על כלל המנחות בלשון זה. ולכן פירשו רבותינו שמה שכתוב "לכהן המקריב" ומה שכתב "לכל בני אהרן" הוא ענין אחד. שכל בית אב המקריבים באותו יום נקראים בשם 'הכהן המקריב' כי כולם מוכנים להקרבה, ופירושו הכהן המוכן להקריב. כמו שבמה שכתוב בחטאת ואשם "הכהן המחטא אותה יאכלנה" פירושו הראוי מן הבית אב של אותו יום. ויצדק על זה עצמו הלשון "לכל בני אהרן", רוצה לומר המקריבים באותו יום כולם יחלקו בשוה. ויען שתחלה לא היה חילוק המשמרות רק אהרן ובניו והם היו מוכנים תמיד להקריב - אמר "לכל בני אהרן". וללמד שבעת שיתרבו בני אהרן עד שיתחלקו למשמרות ולבתי אבות לא יחלקו רק הבית אב המקריבים באותו יום - אמר "לכהן המקריב". וכבר באר זה הרמב"ם (פ"י מהל' מעה"ק) שמפני שמן הסברה הייתי אומר שהאפויה שכשיחלקו ביניהם יהיה חלק כל אחד ראוי לאכילה תתחלק בין כולם – לכן אמר שרק לכהן המקריב תהיה, ר"ל להעומדים במקדש להקריב באותו יום. ובמנחת הסולת היינו חושבים שלא תתחלק כי אז יגיע לכל אחד מעט סולת שאין ראוי לאפות – לזה אמר דלכל בני אהרן תהיה. ובקרבן אהרן האריך בזה. עיי"ש.