מלבי"ם על ויקרא, ויקרא א

1ויקרא אל משה וידבר ה': מחוקי מליצת לשון הקודש כשיבואו שני פעלים על פועל אחד יבא תמיד שם הפועל בין שני הפעלים – "וירא ה' אל אברם ויאמר" (בראשית י״ב:ז׳), "ויגש אברהם ויאמר" (שם יח), "ויגדל הילד ויגמל" (שם כא), "ותהר לאה ותלד בן" (שם כט), וכן תמיד. [והמבארים לא השכילו כלל זה]. ובמקומות שבא שם הפועל אחר הפעל השני הוא זרות וסירוס בלשון; כמו פה שצריך לסרס הכתוב ולפרש שהשם שכתוב אחר "וידבר" מוסב על "ויקרא" – ויקרא ה'. וכל מי שיש לו לב לדעת ורוח להשכיל יבין וידע שאין מדרך החכמה לעוות הכתוב ולסרס הלשון, אם לא לכוונה מיוחדת. ודרוש כמוס בסירוס הזה ורבותינו ז"ל למדונו שבכל מקום שבא סירוס כזה בא להשוות שני הפעלים זה לזה, ללמד שהיו דומים באיזה דבר ולזה הם תכופים זה לזה ורווח לא יבא ביניהם. כן אומר בבראשית רבה (פ' נג) "ותהר ותלד שרה לאברהם" (בראשית כ״א:ב׳) מלמד שלא גנבה אותו זרע ממקום אחר. רוצה לומר, לכן סמך פעל ההריון אל פעל הלידה וכתב שם "שרה" לבסוף, להשוות ההריון אל הלידה – כמו שהלידה היא מיוחסת לאברהם כן התיחש ההריון אליו ולא ממקום אחר. (שם פר' עד) "וילך וישב לבן למקומו" ששב לסורו. פירוש: כי מה שסמך שני הפעלים "וילך וישב" וכתב שם "לבן" בסוף מורה שהיתה ההליכה והשיבה סמוכים ורצופים זה לזה; וזה לא יצויר בהליכה פעלית, שבהכרח הולך תחלה ואחר כך שב למקומו, ולא יצויר רק בהליכה הגיונית ו"מקומו" היינו מדרגתו [ששם "מקום" בא על המעלה והערך כמו שבאר המורה (מאמר א פרק ח)] – שתיכף בהפנותו מעם יעקב שב למדרגתו ברשע וזדון. במכלתא (פר' בא) "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות י״ב:כ״ח) ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה נסמכו שני הפעלים להשוותם שההליכה היה שכרה גדול כמו העשיה וההליכה כבר נחשבה חלק מהמעשה וקבלו עליה שכר. ובזה נבין מדעתינו כל כיוצא בו כמו "ויפן וירד משה מן ההר" (שמות ל״ב:ט״ו) מורה תכיפות שני הפעלים זה לזה. ועיין מה שכתבנו בפר' צו (סימן קעט) על "וישחט ויקח משה מדמו". וז"ש בספרא (משנה א) "ויקרא..וידבר" – הקדים קריאה לדיבור; רצונו לומר שלכן לא אמר "ויקרא ה' " שהקריאה היתה תכופה אל הדיבור וחלק ממנו ומוכרחת אליו, כי לא יתכן דיבור בלא קריאה. ודע כי פעל קרא ישמש בג' לשונות: או במלת "אל", או במלת "את", או בלמ"ד השימוש. רצוני לומר שלפעמים יאמר "קרא אל פלוני" ולפעמים יאמר "קרא את פלוני" ולפעמים יאמר "קרא לפלוני". וחוקרי הלשון נפוצו איש לדרכו לתת הבדלים ביניהם, והיטב דברו בזה האחרונים שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבא אליו; וכן כשאומר "קרא את פלוני". [מלבד מה שמצאתי הבדל דק בין "קרא לפלוני" ובין "קרא את..", שקריאה שאחריו "את" מורה שהזמינו לענין גדול מיוחד, ובארתי זאת במקום אחר]. אבל בכל מקום שאומר "קרא אל פלוני" מורה שהקרוא עמד לפני הקורא או קרוב אליו והקריאה הוא דרך כבוד וחבה שמזמינהו אל הדיבור. וכלל זה בדוק בכל מקום. ומצאתיו מבואר בבראשית רבה (פר צז) "ויקרא יעקב אל בניו" ר' פנחס אומר זמנם לבניו. ואשר עוררו עליו הנוקפים ממה שכתוב "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן" (שמות ח' כא), נשיב להם כי משה היה נמצא אז אצל פרעה ולא אהרן כמו שבמכת חשך אמר (שם י כד) "ויקרא פרעה אל משה" מפני שהיה לפניו, וביתר המכות (שם ח ד, ט כז, י טז, יב לא) כתוב "ויקרא למשה ולאהרן" מפני שקראם מביתם. ובמכלתא (בא דף יב ב) "ויקרא פרעה למשה ולאהרן" מגיד שהיה פרעה מחזיר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי? ודייק זה ממה שלא אמר "ויקרא אל", מורה שקראם מביתם. וכן במדרש שוחר טוב (סימן קיג) עמד לו פרעה והלך אצל משה ואהרן בלילה שנאמר "ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה" והיה דופק על פתחם. וכן ממה שכתוב (שמואל א ג ה) "ויבן עלי כי ה' קורא לנער" אין סתירה, כי הגם שקריאת ה' שם היה דרך חבה וכתיב "ויקרא ה' אל שמואל" מכל מקום בערך עלי – ששמואל בא אליו וחשב שהוא קריאה לבא – יצדק שקרא "לנער". ועוללתי ובדקתי אחר כלל הזה ומצאתיו נאמו בכל תנ"ך לבד שתי מקומות היוצאים מן הכלל, והם: "קרא אל השונמית הלז ויקראה ותבוא אליו" (מלכים ב ד לו); "ויקרא אל אבישלום ויבא אל המלך" (שמואל ב יד לג). וכבר כתב החכם ראב"ע בספר מאזנים (דף מד ב) כי לא נעזב דעת הלשון בעבור איזה מלות זרות שימצאו בו, וזה מקרה כל חכמה אם מצא אחד מאלף שיצא מכלל החכמה אין משגיחין בו. ועל יסוד זה בנו הבונים טירת כסף באמרם "ויקרא..וידבר" – הקדים קריאה לדיבור, שלדעת הספרא (לקמן פרק ב משנה י) שהיה קול הקריאה נפסק, לא היה קריאה זו בעוד שהיה משה בחוץ, רק בעת שהיה באהל (א) דעת הרמב"ן והרשב"ם שמ"ש ויקרא אל משה מוסב עמ"ש בפ' פקודי ולא יכול משה לבא אל א"מ וקראו שיכנס, וכ"מ במדרש תנחומא ורבה כאן וכן במד' רבה (בא פי"ט ונשא פמ"ו) ובת' יב"ע שמשה למד ק"ו מדבור הר סיני שלא דבר עמו עד שקראו וכו', וכ"ד התד"א הובא בילקוט, ולא כן שטת הספרא, שלדעתו בין קריאה דסיני בין קריאה דפה היה רק הזמנה, כי לא יצא הקול חוץ לא"מ וכבר היה אז בפנים, וכן אומר בברייתא די"ג מדות שבעת בא משה לא"מ כבר נסתלק הענן והיה בא מאליו, ובזה תבין מ"ש ביומא (דף ד') אר"א ויקרא אל משה, משה וכל ישראל שומעים ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה, מיתבי' קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ל"ק הא בסיני הא בא"מ, ואיבע"א ל"ק הא בקריאה הא בדבור, מבואר שדעת איבע"א כדעת המד' שהקריאה שמעו ישראל גם בא"מ כי יצא הקול חוץ לא"מ, ודעת התי' הוא כדעת הספרא שגם קול הקריאה לא שמעו כי לא יצא הקול חוץ לאהל, ומ"ש שכל ישראל שמעו היה בסיני: והיה הזמנה דרך חבה לבד. וזה כפי הכלל הנ"ל שקריאה שאחריו "אל" מורה הזמנה לבד. והנה הקריאה עם שמוש מלת "אל", שמורה הזמנה, יצויר בדבר ה' בשלשה פנים: (א) כשידבר הנבדל אליו בפעם הראשון טרם יגלה אליו דבר ה' שבזה מכינהו למען ישית לב כי ה' קורא אליו כמו שהיה בשמואל שקרא אליו שלשה פעמים ולא ידע מי הוא הקורא (ב) אם עומד בין יתר העם וקורא אליו בשמו ליחד הדיבור אליו לבדו מכל העומדים שם (ג) בעת שתהיה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה שאז יראה מחזות ודמיונות וכל אבריו מזדעזעים וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות כמ"ש הרמב"ם (פרק ז מהל' יסודי התורה הלכה ב) שאז קורא אליו לחזקו ולאמצו. ומזה היו רוב הקריאות שבאו אצל הנביאים שכולם חוץ ממשה ע"ה ראו באספקלריא בלתי מאירה. ומצאנו קריאה אל משה ב ג' זמנים : במראה הסנה "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה" (שמות ג׳:ד׳) ובו יש לומר שהיה הקריאה על אופן הראשון, אחר שהיא היתה הקריאה הראשונה. וזה שאמר בספרא הלא דין הוא וכולי..ונאמר בסנה 'דיבור' וכולי... (משנה ב) לא אם אמרת בדיבור הסנה שהיא תחלה לדברות . במעמד הר סיני "ויקרא אליו ה' מן ההר" שגם כן לא היה קריאה לבא דכתיב "אליו", וגם שכבר היה בהר (ב) מפני שבדבור הר סיני נז' קריאה שלשה פעמים. (יתרו יט ג', שם כף, סוף משפטים). לכן נבוכו המפרשים, הראב"ד בחר לו מ"ש בסוף משפטים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. אולם מבואר שזה היה קריאה והרשאה לבא אל הענן כמ"ש ויבא משה בתוך הענן, ולכן לא נז' שם דבור כלל, ומ"ש אל משה, הוא מפני שהיה קרוב אל המקום, ועוד יש ע"ז דרוש ברבה תבא (פר' ז'). וזה תלוי בפלוגתא שביומא (דף ד'), דלריה"ג ויכסהו הענן למשה (והיה מעשה זו אחר עשרת הדברות) ממילא מ"ש ויקרא אל משה מתוך הענן היה קריאת חבה והזמנה, ומ"ש ויבא בתוך הענן פי' שבא כבר לפני ששת הימים. ולר"ע שמפרש ויכסהו הענן להר (והיה קודם עשרת הדברות) היה קריאה לבא, (וז"ש ביומא שם ר"ע אומר וכו' משה וכל ישראל עומדים ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה, ר"ע בא לתרץ לשטתו שהיה קריאה לבא הלא היה צ"ל ויקרא למשה בלמ"ד, לא אל משה, ומשיב שהיה לחלק כבוד שקריאה של כבוד בא במלת אל). והק"א בחר לו הכתוב ביתרו כ"ף ואינו נכון כי שם כתוב ויקרא למשה בלמד, שהיא קריאה לבא, כמש"ש ויעל משה, והנבון מ"ש שהיא בפי' ר' הלל. וכ"ה במכלתא (יתרו פ' לב) ויקרא אליו ה' מלמד שהקריאה קדמה לדבור: . ובו יש לומר מפני שהיה במעמד כל ישראל היתה הקריאה ליחד הדיבור אליו לבדו, וזה שאמר בספרא דיבור הר סיני יוכיח וכולי..(משנה ג) לא אם אמרת בדיבור הר סיני שהוא לכל ישראל . וכן אין ללמוד מדיבור סנה והר סיני ביחד מבנין אב משני כתובים (שמסתמא היו כל הקריאות בדרך אחד) כי יש לומר שהיתה הקריאה על האופן השלישי – כי נבואת סנה והר סיני נבדלו מן הנבואות שנבא משה באהל מועד כי נבואת אהל מועד היתה שלמה, באספקלריא המאירה, ולא כן נבואת סנה שראה מחזה ודמיון, מלאך ואש בוער מתוך הסנה (כמו שבארתי בפירושי שמה). וכן ההכנה לנבואת הר סיני כתוב בה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם" והיתה נבואה נמוכה ובעב הענן, כפי כח העם. וזה נודע ממה שנבואת סנה והר סיני נאמרו ב"כה" – "כה אמר ה' בני בכורי ישראל" (שמות ד כב), "כה תאמר אל בני ישראל" (שם ג יד), וכן כולם. וכן בסיני – "כה תאמר אל בית יעקב". ומבואר אצלי במקום אחר שזה היה בעת שלא היתה נבואתו שלמה כמ"ש (ספרי מטות פסקא קנג) כל הנביאים נתנבאו ב"כה"; מוסף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". וזה שאמר בספרא הרי אתה דן מבנין אב וכולי...(משנה ה) אי מה להצד השוה שבהן שהן דיבור באש מפי קדש למשה רוצה לומר, שהיה הדיבור באש שראה מחזה ודמיון, שזה מורה שהיתה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה ולכן בא הקריאה לחזקו ולאמצו; ולא נלמד רק על דיבור כמוהו שהיה באש, רצונו לומר, נבואה בלתי שלמה, לא על דיבור אהל מועד שלא היה באש כי לא ראה אז שום מחזה ודמיון. לכן אמר גם באהל מועד "ויקרא...וידבר" להקדים קריאה לדיבור. (ג) מפרשי הספרא הרבו להקשות על מאמר זה ולפלפל עפ"י דרכם. והוא (א) יכתב באהל מועד לבד ונילוף אינך מיניה, (והק"א השיב שאז היינו מפרשים שהוא קריאה לבא, ולא הועיל, שא"כ גם עתה שכתוב סנה והר סיני נפרש כן, כי מסנה והר סיני א"א ללמד שהיה באש, והרא"ם השיב שא"א ללמוד מא"מ כי שכן עליו הענן, וע"ז יקשה לכתוב א"מ וחד מאינך): (ב) מ"ש יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה, למה נאמר כן, הלא תחלה רצה ללמוד מסנה או מסיני לבד ולא אמר שהיה רק לדבור זה: (ג) איך רצה לילף מסנה וסיני שהיה רק אמירה לא דבור. אולם הלמודים האלה מיוסדים על יסודו של ר"א בנו של ריה"ג בל"ב מדות דאגדה (מדה ח'), מבנין אב כיצד, זה יסוד מלמד ע"מ שהוא לאחריו, מאימתי נקרא יסוד משיהיה הוא נאמר תחלה, א"ר חייא על כל דבור הי' הקב"ה קורא ומשה משיב הנני, בנין אב לכולם ויקרא אליו אלקים וכו' לפי שהוא בתחלה, לפ"ז הלימוד של בנין אב באגדה הוא רק מהדבר שנאמר בתחלה, לא מדבר שנאמר אחריו, ושפיר התחיל ללמוד מסנה שהיה תחלה לדברות שאחריו, ודחה שסבת הקריאה בסנה היה מפני שנדבר עמו בפעם הראשון, והשיב דבור הר סיני יוכיח. לפ"ז לא ק' לכתוב באהל מועד לבד, שאז לא ילמד ממנו דבר כיון שאינו הנאמר תחלה, וכן ל"ק שיכתב א"מ וסנה שאז לא יוכל ללמוד סיני שהיה קודם א"מ אחר שעקר הלמוד א"מ שנאמר אח"כ, וכן שפיר אמר יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה, כי מא"מ א"א לילף בנין אב כיון שאינו תחלה וצריך קרא. וכן יכול לדחות באמת מה לסנה וסיני שהיו אמירות, רק שאז הי' קשה עמ"ש אח"כ יכול לא הי' קריאה אלא לדברות מנין אף לאמירות, שע"ז א"צ קרא שנלמד מסנה וסיני, לכן דחה שגם אמירות א"א ללמוד מסנה וסיני שהי' באש. ומ"ש מנין לכל הדברות שבתורה בנוי עמ"ש (לקמן פ"ב מ"ד) בשלשה מקומות נאמר דבור למשה, בארץ מצרים, בסיני, באהל מועד, לפ"ז אחר שלמד שבכל דברות א"מ קדמה קריאה, כן יליף לקריאה הנאמר בסנה במצרים, וקריאה דסיני, והוא להורות על כל דברות דארץ מצרים וסיני, שלא הי' רק לדבור הפרטי בלבד: