מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קכד

1[הערה: באיזה אופן הוציא ממה שכתוב "אותה פתים" שיהיו ארבעה דוקא? ולמה במנחת כהנים לא היה מבדיל אם פירוש "פתים" להבדיל? ואיך יתכן שמנחת כהן משיח לא היה מקפל, הלא כתוב (ויקרא ו, יד) "מנחת פתים"? ומה טעמו של ר' שמעון הלא היא נגד הכתוב דכתיב בכולהו "פתות פתים"? ויתר הקושיות שהעירו בזה בקרבן אהרן והמפרשים אשר לפניו והמשנה למלך פרק יג מהל' מעשה הקרבנות. ומאין מוכח שהפתיתין כזיתים?] פתות אותה פתים: דע שיש הבדל בין פת ובין לחם . שהלחם הוא השלם ויקרא בכמה שמות של לווי לפי מעשהו וצורתו ככר לחם, חלה, רקיק, מצה וכדומה. ו"פת" הוא הלחם הבלתי שלם רק שנשבר או נתכפל עד שאיננו בצורתו השלמה. ויש הבדל בין פתת ובין פרס . כי "פרס" היא הנשבר מן הלחם ונבדל ממנו כמו "הלא פרוס לרעב לחמך" (ישעיהו נ״ח:ז׳), ומזה אמר "ולא יפרסו להם על אבל" (ירמיהו טז, ז) כי היה דרכם לחלק הלחם ולשברו לפני האבל בעת סעודת הבראה (שעל זה אמר "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רוצה לומר שעל ידי שלא היה לה מנחמים שישברו הלחם כמנהג, הוצרכה לפרוש ולשבר הלחם בידיה). אבל ה"פתיתה" יצדק גם אם הוא מחובר כמו עוגה או רקיק שנתכפלה אף שעדן החלקים מחוברים יקרא בשם "פת" אחר שאינו שלם. ויש הבדל בין פתת ובין פרר שבלשון התלמוד (שמקורו מן העברי "פור התפוררה ארץ" (ישעיהו כ״ד:י״ט), "אתה פוררת בעזך ים" (תהלות פט)) ש"פרר" היא המפורד לחתיכות קטנות מאד בלתי חשובים אשר הם פחותים מכזית לרוב. ואמרו פרורין שאין בהם כזית, דרכו של תינוק לפרר, וכדומה. אבל ה"פתות" יפול בעצם על החתיכה המיוחדת לאכילה שיש בה כזית לרוב כי הפחותים מזית הם "פרורי לחם", לא "פתיתי לחם". ולכן אמר בספרא ובמשנה מנחות (דף עה) פותתן כזית, רוצה לומר שלא יהיו הפתיתין פחותים מזיתים שאז נקראים בשם "פרורים" לא בשם "פתים". ובזה נבוא לביאור הספרא: פתות יכול שנים? ת"ל "פתים" - כי כבר בארנו (למעלה סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש. ובארנו שם שמושג השם סותר אל מושג הפעל. כי גדר השם הוא שהדבר ישנו כבר במציאות ונקרא שמו עליו, וגדר הפעל שהדבר יוצא עתה אל המציאות ועדן לא היה עד עתה. ועל כן יפרשו לרוב את השם הנוסף אל הפעל שירמוז לדבר שכבר יצא אל המציאות כמו שאמרו "אדם כי יקריב..קרבן" – שיקדים הקדשו להקרבתו, רצונו לומר שיקריב מה שהוא "קרבן" מכבר. "וישב ממנו שבי" – ששבו שפחה אחת, ששבו דבר שכבר היה שבי מקודם. וכן פה במה שכתב "פתות..פתים" היינו שיפתות הפתים, שאם יאמר "פתות" בפעל לבד יהיה די שיפתות הלחם לשנים; אבל במה שהוסיף השם "פתים" היינו שיפתות הפתים. וזהו שאמר "פתות" יכול שנים? ת"ל פתים. אולם לפי זה היה צריך לומר "פתות פתים" בלא כינוי, שיפורש שיפתות הפתים. רק שאז הייתי אומר שיעשה פתים כפי שירצה ואחר כך יפתת הפתים עד שיהיו כפרורים קטנים, כי שם "פתים" יכלול שנים וגם יותר משנים. לכן אמר "פתות אותה" באופן שיובן גם כן שיחלק המנחה עצמה לשני פתים ויפתת כל פת לשנים באופן שתחולק לארבעה פתים. וכבר אמרנו שמגדר פעל "פתת" אין הכרח שיהיו הפתיתין מובדלים כי בכלל פתות היא גם מצה המתכפלת לשנים או לארבעה הגם שאין הפתיתים מובדלים; שאם היה מקפיד שיהיו מובדלים היה לו לאמר "פרוס אותה לפרוסים" שזה הבדל בין "פתת" ו"פרס". רק שמ"מ במנחת ישראל שהיתה נקמצת היה מוכרח להבדיל, כי הקומץ מחזיק שתי זתים ואם יהיה הלחם מכופל בלא הבדלה יהיו ארבעה זיתים דבוקים יחד ולא יוכל לקמוץ, ולכן היה מוכרח להבדיל הפתיתין זה מזה לצורך הקמיצה. אמנם במנחת כהנים שהיתה כליל ולא היתה נקמצת ובכל זאת היתה נפתתת (כמו שלמד במשנה ח' לרבות כל המנחות לפתיתה) בודאי היה די שיכפול לארבעה ולא יבדיל כי ההבדלה אינה נצרכת מצד הפתיתה, רק מצד הקמיצה. וזהו שאמר מכאן אמרו מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל. מנחת כהנים...ואינו מבדיל. וכל זה במנחות ישראל וכהנים דכתיב "פתות..פתים", שהשם עם הפעל מורה שיהיה כפול שני פעמים עד שיהיו ד' פתים, אבל במנחת כהן משיח שכתוב "תופיני מנחת פתים" - שבא השם לבד בלא הפעל וסתם פתים שנים, די בשקופל פעם אחד. וזהו שאמר מנחת כהן משיח לא היה מקפלה, ופירשו בגמ' (דף עה:) שלא היה מקפל את הכפל, רק די בפעם אחד; שקפל אחד לשנים, ולא שנים לארבעה. וכן לא היה מבדיל אחר שאין בה קמיצה. אמנם ר' שמעון אזיל לטעמיה שדריש טעמיה דקרא בכל מקום והיה מבין הטעם מדוע כתוב בכל המנחות "פתות אותה פתים" שיקפלה לארבעה ובמנחת כהן משיח כתוב "מנחת פתים" שאינו צריך לקפל, שזה מפני הקמיצה שסבירא ליה טעם הקיפול לארבעה מפני הקמיצה ולכן במנחת כהן משיח שאין בה קמיצה, אינו צריך קיפול. וממילא הוא הדין מנחת כהן, רוצה לומר מנחת נדבה שלו (כי מנחת חוטא של כהן טעונה קמיצה לר' שמעון כמ"ש במנחות דף עב), דומה כמנחת חביתין שלא היה מקפלה לארבעה, רק לשנים. וזה שתפס אין בהם פתיתה כי לר' שמעון בכל פתיתה היה מבדיל כי היה הפתיתה לצורך הקמיצה ובמקום שלא היה בה קמיצה לא היה פתיתה כלל אף בלא הבדלה, רק כיפול אחד לשנים ככהן משיח. ומ"ש ר' שמעון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, הגם שמבנחת כהן משיח גם תנא קמא מודה שלא היה מכפלה (וכבר עמד בזה במשנה למלך (פרק יג מהל' מעה"ק) והביא שכבר התעוררו בזה הראב"ד ור' ישעיה הראשון כי הכריחו מזה שר' שמעון חולק במנחת כהן משיח שלא היה מקפל אף אחת לשנים והתפלאו הלא הכתוב אומר "מנחת פתים") – ולמה שכתבנו עיקר מה שחדש ר' שמעון הוא הטעם שלכן אין פתיתה במנחת כהן משיח מפני שאין בה קמיצה (שלדעת התנא קמא אין הטעם משום קמיצה) ומזה הוציא שהוא הדין לענין מנחת כהנים שאין בה קמיצה דינה כמנחת כהן משיח. ובמה שכתבנו תמצא ידך גם ליתר הקושיות שהעיר במשנה למלך שם. והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בכל זה, עיי"ש בחיבורו ומה שכתב בפירוש המשנה. ואין כאן מקום לפלפל בזה. ועיין מה שכתבנו בפר' צו (סימן מח).