מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קמג
מלבי"ם על ויקרא · Malbim on Leviticus, Vayikra 143
Open in the reader →1וכל קרבן מנחתך במלח תמלח: הנה אחר שאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" שכולל כל הקרבנות, למה פרט בייחוד "וכל קרבן מנחתך..תמלח"? ולמה כפל דבריו "ולא תשבית מלח..מעל מנחתך", והלא זה כולל "בכל קרבן", לא במנחה לבד? ולמה אמר "וכל קרבן מנחתך" שכבר בארנו (באילת השחר כלל צה) שאין דרך הלשון לאמר "קרבן שלמים" "קרבן עולה"; שתמיד יאמר "שלמים" "עולה" "מנחה". ולמה הוסיף שם הסוג "קרבן"? ומבואר אצלינו ששם הסוג הנוסף אל שם האישי עושה אותו שם מיני ורצונו לומר קרבן הדומה למנחה. ופירשו חז"ל שבמה שכתב "וכל קרבן מנחתך" הוא שם הכלל – כל קרבן שהוא כמנחה. כי אם יאמר שם "קרבן" לבד שהוא שם הסוג נאמר שאף עצים ודם צריכים מלח דאקרי גם כן "קרבן". לכן אמר "קרבן מנחתך" שהוא שם המין, קרבן הדומה למנחה, ומרבה כל הדומה – שאחרים באה חובה לו – שצריכה עצים להקטרה, וממעט דם ועצים שאין צריך דבר אחר להכשרם. ואמר (במשנה ב) שמזה לבדו אי אפשר עדיין לדרוש כי נאמר כל הדומה למנחה אף בזה הצד שהוא מתיר (כמו הקומץ דמנחה), ונביא גם הדם שהוא מתיר. ועל זה מוסיף הפרט "מעל מנחתך" שממעט גם דם. (ובגמ' מפרש מדוע אמרינן למעט דם ולא למעט איברים שאין מתירים כמותו, עיי"ש). ואמר (במשנה ג) שהלא לכ"ז ראוי שידונו בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט – מנחה אין, מידי אחרינא לא. ומנין לרבות לבונה וכל הני דחשיב? ועל זה בא הכלל השני "על כל קרבנך" שבזה דנין אותו בכלל ופרט וכלל ומרבה הדומה להפרט בכל דבר. ובמנחות (דף כ.) מקשה שנאמר שרק הדומה לפרט בשני צדדים – שאחרים באים חובה לה ומתרת – ולא נרבה רק את הלבונה הבאה בבזיכין דשריא לחם, אבל מידי אחרינא לא. ומשיב, מדאיצטריך "מעל מנחתך" ולא "מעל דמך" מכלל דהני כולהו אתי בחד צד. פירוש: שאם אינו מרבה רק לבונה לבדה היה די שיאמר "קרבן מנחתך" לבד, שבכל מקום שאנו מרבים משם הסוג הנלוה אל שם האישי אין אנו מרבים רק הדומה בכל צד כמו שתראה אם תעיין אחר הדרושים שציינתי באילת השחר (כלל צה צו), ולא נרבה רק לבונה. ולמה הוסיף הפרט "מנחתך" שעל ידי זה הוכרח להוסיף עוד כלל לדונו בכלל ופרט וכלל? ועל כרחך שמרבה הדומה לפרט בחד צד. (ושם מסיק דאפיק עצים ועייל נסכים כי לרבי שסבירא ליה דעצים אקרי קרבן סבירא ליה גם כן דעצים צריכים עצים). ור' ישמעאל בנו של ריב"ב סבירא ליה דצריך שיהיה מעין הפרט בג' דברים: (א) דבר שמקבל טומאה – יצאו עצים שאין מקבלים טומאה (עיין במנחות (שם) ברש"י ותוס', ובתוס' פסחים (דף יט) ד"ה אלמא, חגיגה כג ד"ה והא, זבחים (דף לד) ד"ה ואפילו, חולין (דף לה) ד"ה אין. וברמב"ם (פ"ו מהל' איסורי המזבח ה"ח) ומה שכתב הראב"ד פרק י מהל' ט"א הלכה יז, והכסף משנה שם. ובפרק ?? מהל' שאה"ט הלכה יג, עיי"ש). (ב) שיהיה עולה לאשים – יצא דם. (ג) ושיהיה על מזבח החיצון – יצא קטורת. ועיין בקרבן אהרן ובגמ' שם, ואין כאן מקום להאריך.