מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קפב

1חלבו האליה תמימה: כבר בארנו (בסימן קסח) שאין קרוי בשם "חלב" אלא הנפרד מן הבשר, והוא תותב קרום ונקלף; ואם לאו מקרי "שומן". ולכן התפלאו המפרשים למה יאמר "חלבו האליה" הלא שומן האליה מתערב עם הבשר ואיננו חלב. וכללא הוא שכל הנקרא בשם "חלב" נאסר באכילה (חוץ מחלב הדפנות שיש בו חמשה מיעוטים למעטו מהקרבה, ומלאו, ומכרת - בקדשים ובחולין (כנ"ל סימן קסו) שאי לאו כן אף שנתמעט מהקרבה הוא אסור באכילה). ואם כן, אם שומן האליה נקרא "חלב", למה מותר באכילה? ויאמר הרמב"ן ז"ל שפירושו שיקריב חלבו ב אליה, כי אם יסור האליה לעומת העצה יוסר חלב רב עמה (רצה לומר שמצאנו הרבה פעמים שב' השימוש חסרה כמו "ירחצו מים", "כי ששת ימים", וכדומה. וכן פה פירושו חלבו באליה). וזה דעת רבי עקיבא בספרא שאמר להביא את החלב הסמוך לאליה. ורש"י ז"ל פירש "חלבו" – המובחר שבו. ומהו? זה "האליה תמימה". ולדעתו האליה עצמה נקרא "חלב", רק שלא נקרא "חלב" בעצם, רק בהשאלה; כי שם "חלב" הושאל אל כל מיטב כמו "בהרימכם את חלבו ממנו", "כל חלב דגן ותירוש", וכדומה. וכן מורה דעת יונתן בן עוזיאל שתרגם טיב שומניה אליתא שלימתא. וזה דעת רב אשי שהשיב (דף קטז.) ששואל אי אליה אקראי "חלב" תאסר באכילה! אר"א "חלב האליה" אקראי, "חלב" סתמא לא אקראי - רצה לומר ששם "חלב" שבא בהשאלה על המיטב והמובחר לא בא סתם, רק נזכר תמיד אצלו הכינוי או הסמיכות מאיזה מיטב הוא מדבר כמו "ואכלו את חלב הארץ", "חלב כליות חיטה", וכדומה. ואחר שפה לא אקרי בשם "חלב" סתם (שהוא רק חותב קרום ונקלף), רק אמר "חלבו האליה" (בכינוי "חלבו" וסמוך אליו השם שבו מדבר) ואם כן פירושו מענין מיטב, לא מענין חלב. אך הגמרא דחה תירוץ זה והקשה אלא מעתה לא ימעלו בה. ומסיק דהעיקר כתירוץ רב זביד שם שמשיב על מ"ש דמה שכתוב "כל חלב לה' " ששנה רבי שמרבה קדשים קלים למעילה (הגם שנוכל ללמוד זה מן "כאשר יורם משור זבח השלמים") בא ללמד שגם אליה מועלים בה. והקשה אם אליה חלב תתסר באכלה!. והשיב עליך אמר קרא "כל חלב שור וכשב ועז" – דבר השוה בשור וכשב ועז. ולדעתי גם רב זביד דעתו על פי הפשט ש"חלבו האליה" הוא מענין מיטב; שהלא קשה למה כתבה תורה לשון זה? שמלבד שהוא למותר (כי למה לנו הסיפור הזה שהאליה מיטב), הלא טעו בו המכחישים ואמרו שהאליה חלב האסור עד שהוצרכו הגאונים, הר' סעדיה והרמב"ן, להשיב עליהם. ולא עוד אלא שכפל זה באשם (צו (ויקרא ז, ג)) "ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה" - הרי שם הפריד שם "חלבו" במאמר בפני עצמו, שהוא חלב ממש, וכלל גם האליה תחת שם "כל חלבו"; מזה מבואר כי רצה ללמדנו שהאליה דינה כחלב לאיזה דבר. מבואר שבא בכוונה להורות לנו שהאליה, הגם שהוא שומן מצד שמה וטבעה, דינה לענין קדש כחלב שהתורה קראה אותה בשם "חלב"; רצוני לומר שדינה כדין החלב ללמד שמה שכתוב "כל חלב לה' " – שבא ללמד (כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרק כ מ"ד), ובגמ' שם, ובכמה מקומות) שחייב על החלב משום מעילה. וכן במה שכתוב בסוף הפרשה "כל חלב לא תאכלו" שהוא לאו מיותר על חלב קדשים נוהג גם באליה דאקרי חלב לענין זה. ובכל זאת אין לומר דהתורה קראה אותה "חלב" לענין שתאסר גם באכילה (אחר שהקיש אותה לחלב) דלענין אכילה גלה דעתו במה שכתב "כל חלב שור וכשב ועז" שרק מה שהוא חלב בכל המינים והוא החלב הגמור - אסור, לא מה שהוא אינו חלב מצד עצמו רק בכשב השלמים נתנה התורה לו דין חלב לענין קדשים לבד. ותראה כדבָרַי ממה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ה) וזה לשונו: האליה מותרת באכילה. לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן; כמו "חלב הארץ", "חלב כליות חטה". ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לשם נקראו "חלב", שאין שם דבר טוב אלא המורם לה’, עכ"ל. וזה לכאורה כתירוץ רב אשי והלא הגמ' דחה תירוץ זה ומקשה אלא מעתה לא ימעלו בה ומסיק כדרב זביד משום דבעי דבר השוה בשור וכשב ועז כמ"ש בחולין (דף קיז) ובכריתות (דף ד). אך שגם רב זביד סובר כן; רק שהוא למד זה ממה שכתוב "כל חלב שור וכשב ועז" שמזה ידעינן שלענין אכילה אינו חלב כי הוא רק מיטב, לא "חלב", רק לענין מעילה נותן לו דין חלב. וכן פירש המגיד והגהות מיימון שם, וביתר ביאור בלבוש (סימן סד סע"ה). ובזה תבין מה שאמר התוס' חולין ((דף צב:) ד"ה אמר אביי) כתירוץ רב אשי. וכן בט"ז ביורה דעה (סס"ד סק"ו). וזה דעת ר' יהודה בספרא פה שאמר הקיש אליה לחלב. מה חלב בשני לאוין אף אליה – ר"ל כי בכריתות (דף ד) אמר דהאוכל חלב מוקדשין לוקה שתים, משום זרות ומשום חלב; ור"י סבר דלוקה שלש דיש בחלב קדשים שני לאוין דסבירא ליה דלאו "כל חלב שור וכשב" מדבר גם בקדשים. אמנם לענין אליה שאינה נוהגת בחולין דאינו דבר השוה בשור וכשב, לא יש רק לאו דחלב קדשים ד"חוקת עולם" ולאו דזרות (בלאו זה יש פלפולין שונים. עיין מכות (דף יח.), מנחות (דף עח.), ובתוס'. ואין כאן מקומו.)