מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצו

1[הערה: איך ריבה מן "כל מצות" כל הני שחשב פה? ולמה בכל אחד אמר "ומוסיף עליהם" שמבואר שבכל השבעה דברים שחשב פה צריך שיהיו שני ענינים חלוקים זה מזה. ומה שכתוב בפרק ב משנה ח' ומשנה ג' צריך פירוש, איך ימציא בחייבי מיתות כל הרבוים הנזכר.] מכל מצות ה' אשר לא תעשינה: ממשמעות הלשון משמע שעל חטא במצות לא תעשה חייב חטאת, דהא אמר "מכל מצות" שהוא מלה כללית. ולפי זה ימצאו שס"ה חטאות על שס"ה מצות לא תעשה. אמנם בפר' שלח (במדבר טו, כט), על מה שכתוב שם שאם חטא יחיד בעכו"ם יביא חטאת, אמר "תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה". וקבלו פירושו שרצונו לומר שכל העושה בשגגה יהיה תורה אחת לענין חטאת כמו עכו"ם; שכמו שהמעשה שמביא עליו חטאת בעכו"ם זדונו כרת – כן כל דבר שזדונו כרת יביא על שגגתו חטאת. אמנם הלא יש לומר שבא לאמר שידמה בכל פרטיו לעכו"ם; או שידמה ברוב פרטיו לה. כי בעכו"מ יש ארבעה חומרות: (א) שמשנאסרה לא הותרה. ואוציא אשת איש ונערה המאורסה שיש להם היתר בגט ובמיתת הבעל (ב) שלא הותרה מכללה. ואוציא את השבת שהותר גבי עבודה. (ג) שחייבים עליה מיתת בית דין. ואוציא את חייבי כריתות (ד) שאיסורו נוהג בבני נח. ואוציא מצות שאינם נוהגים בבני נח. ויש לומר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ד' צדדים אלה או על כל פנים בג' או בב' מהן. לכן כתבה התורה כאן "מִכָּל מִצְו‍ֹת השם" ארבעה פעמים (ויקרא ד׳:ב׳). וג' פעמים כתוב " מכל מִצְו‍ֹת השם" – בכהן משיח (ויקרא ד, ב), ובצבור (ויקרא ד, יג), ובנשיא (ויקרא ד, כב); ובחטאת יחיד כתוב " מִמִּצְו‍ֹת השם" (ויקרא ד, כז). ושם "מִּצְו‍ֹת" בלשון רבים, אין פחות משנים. ויש כלל במלת "כל" שגם אם בא על שם בלשון יחיד – אינו פחות משלשה. כמ"ש התוס' בכתובות (דף ח.) והרא"ש (פ"ק דברכות) דלרבינו תם יש לגרוס בברכות (דף יא:) גבי ברכת התורה הלכך נימרינהו לתרוייהו ולא גרסינן נימרינהו לכולהו דאז הוה משתמע מלשנא דשלש ברכות הן. וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות (ספ"ב דמכות): ומהא לא מחוור לי הא דאמרינן לקמן "במיתת כולן הוא חוזר" דהא ליכא בזמן אחד אלא שנים מהן...אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין משום הכי אמר במיתת כולן הוא חוזר וכולי. וכן כתב התוי"ט (סוף פרה). ועיין באילת השחר (כלל תקפג). והגם שאחרי החיפוש ימצא בגמרא ומשנה לשון "כל" על שנים כמו שבקרו על זה האחרונים – בכל זאת, בלשון הכתוב כלל זה דוקא, שעל שני נושאים ישמש בלשון "שניהם" כמו "וילכו שניהם יחדיו" "ויכרתו שניהם ברית", ולא יצדק לשון "כולם" כלל, רק על מספר שלשה יוכל לתפוס מלת הכללות "כולם" [או יוכל לומר "צאו שלשתכם" אם יש לו איזה כוונה לספור הנושאים כמו "ויפלו ארבעתן" וכדומה]. וברבה (מצורע פ' יט) מאן דאמר י"ג חופות, עביד "כל אבן יקרה מסוכתך" תלת – הרי מלת "כל" מורה שלשה. ובב"ר (פ' צ') "ויהי רעב בכל הארצות" – בשלש ארצות: בפנקי ובערביא ובפלסתיני. וברש"י יתרו (יח א) "את כל אשר עשה השם" – בירידת המן ובבאר ובעמלק. ושם (פסוק ט) "על כל הטובה" – טובת המן והבאר והתורה. – כי מלת "כל" מציין על כל פנים שלשה דברים. ובב"ר (פ' נט') "וה' ברך את אברהם בכל" – ר' לוי אמר תלת וכולי. ולפי זה אם בא מלת "כל" על שם שבא בלשון רבים והיה יכול לומר השם בלשון יחיד, בהכרח יהיה לא פחות מארבעה; כמו פה שהיה יכול לומר "כל מצְוַת השם" (ה' בפתח בלשון יחיד) והיה גם כן משמעותו שלשה (שאין "כל" פחות משלש). וכשאמר "מצוֹת" – מוכרח משֵם הרבים שהוא גם כן לא פחות משנים, שמדבר בארבעה. ועל יסוד זה בנו הדרושים בהלכה זו. שאם היה אומר ארבעה פעמים " מצוֹת השם" בלא מלת "כל", היינו למדין ארבעה מיני מצות, שכל זוג הם שנים, שהם שמונה מצות חלוקות. וכשאמר בשלשה מהם " כל מצות" – מלת "כל" מוסיף שנים – הרי עוד שלשה זוגות שכל זוג שני מצות נפרדות. סך הכל שבעה זוגות שכל זוג יש בו שני מיני מצות. על פי זה אמר (במשנה ח) שאם יאמר רק פעם אחת "מצוֹת השם" נאמר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ארבע צדדים הנזכרים, ולא נוציא רק משכב זכור ובהמה שהם דומים בכל ד' פרטים שחשב (ואתיא כר' אליעזר בסנהדרין (דף נח.), דלר' עקיבא גם אמו ואשת אביו שוים לעכו"ם בד' צדדים אלה). והם שני מיני מצות: כי יש בזכור מה שאין בבהמה – שאסור שלא במינו (שהוא ביאת בהמה) ומינו (שהוא אדם), והבהמה במינה מותרת; ויש בבהמה מה שאין בזכור שהרובע בהמה קטנה חייב מה שאין כן בבא על הקטן פחות מבן תשע. (משנה ט') וכשאמר " מכל מצוֹת" מרבה זוג שני משני מיני מצות, והם: (מין א) אֵם ואשת אב והכלה, שדומים לעכו"ם בג' צדדים, רק שאינם נוהגים בבני נח לר' אליעזר; (מין ב) מוסיף עליהם במין השני בתו ובת בתו ובת בנו - שהם דומים גם כן לעכו"ם בג' צדדים, רק שתחת מיתת בית דין של סקילה הם בשריפה שהוא קלה מסקילה. (משנה י') וכשאומר בחטאת צבור " מצוֹת השם" מרבה זוג שלישי משני מיני מצות, והם: (מין א) בת אשתו ובת בנה ובת בתה שהם במדרגה אחת עם המין לפניהם שהם בשריפה רק קלים מהם במה שאיסורם בא על ידי אישות; (מין ב) מוסיף עליהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו [כרבא בפרק הנשרפין (דף עו:) אליבא דרבי עקיבא דחמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא ואין בו כרת (וכמו שהסכימו הרמב"ן והרשב"א, ולא כרמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ח) דכרת איכא). ואם כן חמותו ואם חמותו יש היתר לאיסורם דאחר מיתת אשתו אין בו כרת. ואף להרמב"ם, על כל פנים יש היתר קצת שאין בו מיתת בית דין, וקיל מבת אשתו ובת בנה דיש בהן מיתה אף לאחר מיתת אשתו לדעת החולקים גם בזה על הרמב"ם וסבירא להו דון מינה ואוקי באתריה, כמ"ש הכסף משנה שם]. (משנה יא') וכשאומר (שם) " מכל מצות..." מרבה זוג רביעי משני מינים, והם נערה המאורסה ומחלל שבת ששניהם אין דומים לעכו"ם רק בשני דברים וחלוקים זה מזה. נערה המאורסה יש היתר לאיסורו בגט או במיתת הבעל, ושבת הותר מכללו. (ובכל זה נערה המאורסה במדרגה למטה מחמותו ואם אמותו שאין להם היתר לגמרי אחר מות אשתו, שעדיין נשאר איסור להרמב"ן והרשב"א וכרת להרמב"ם). (משנה יב') וכשאומר בחטאת נשיא "מצוֹת השם" מרבה זוג חמישי משני מיני מצות, והם אשת איש ונדה ששניהם לא הותרו מכללם כעכו"ם. רק אשת איש מיתת בית דין (רק שאין איסורה לכל אדם כעכו"ם), ונדה אינה מיתת בית דין ואסורה לכל אדם. (משנה יג') וכשאומר (שם) " מכל מצות.." מרבה זוג ששי משני מיני מצות והם אשת אחיו ואשת אחי אביו ששניהם בכרת. והם נבדלים: שאשת אחיו מותרת אם אין לו בנים; ואשת-אחי-אביו מן האם מותרת, מה שאין כן אשת-אחיו מאמו שהיא בכרת הגם שאינו בערירי. (משנה יד') וכשאמר בחטאת יחיד "ועשתה אחת ממצוֹת השם" מרבה זוג שביעי משני מיני מצות. [הנה כבר כתב הראב"ד שגירסה שבידינו משושבת והפך הגירסא - שמה שכתוב "אחותו ואחות אביו" צריך להיות במשנה יג', ובמשנה יד' צריך לגרוס "לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו". ומלבד מה שאם נגרוס כן לא יהיה זוג במשנה יג' ובמשנה יד' יהיו שלשה מיני מצות שלא יעלה כפי הדרוש, חוץ מזה הלא אחותו ואחות אביו כבר נלמד מאשת איש ונדה הקודם להן. ולכן נראה לגרוס "אשת אחיו מאמו"]. והם (מין א) אשת-אחיו-מאמו דקיימא לן מכל העריות שהיא בכרת לבד ולא בערירי (וכמ"ש התוס' בריש יבמות ד"ה אשת אחיו מאמו). ויש לה מעלה שאין לה היתר ביבום (ומ"ש "שלא היה להם שעת היתר כעכו"ם" צריך לגרוס "שאין לה היתר כעכו"ם"; (מין ב) אחות אשתו שיש לה היתר במיתת אשתו. (פרק א משנה א): על פי זה כבר ריבה כל חייבי כריתות, כי יתר חייבי כריתות שאסורין לכל אדם כגון דם וחלב ופיגול ונותר וחמץ ושוחט ומעלה בחוץ והאוכל ועושה מלאכה ביוהכ"פ והמפטם את השמן ואת הקטורת והסך בשמן המשחה – כולם הם כל שכן מהני שאינם אסורים לכל אדם. ואף אלה שהותרו מכללם (כגון עושה מלאכה ביום הכפורים שהותר במקדש וכדומה) – כבר למדין מאלה דיש היתר לאיסורן שזה קיל יותר; או מאשת אח דמותרת באין לו בנים. ועל זה שואל דאם כן, למה לי להקיש מעכו"ם אחר שכולם למדין מהכתובים האלה? ומוכרח שבא ההיקש דצריך שידמה לעכו"ם בפרט זה, שיהיה זדונו כרת. (משנה ב') אולם, הלא יש לומר שצריך שתדמה לעכו"ם שיהיו חייבים מיתת בית דין (ואין משגיחים על כרת). ולפי זה יחסרו חמשה מיני מצות מן המינים שחשב. כי מן הזוג החמישי שחשב משנה יב' יחסר נדה (שאין בה מיתת בית דין), וכן שני מינים שבזוג הששי ושני מינים שבזוג השביעי אין בם מיתת בית דין – הרי חסר חמשה מיני מצות ונקם תחתיהם חמשה מינים אחרים שיש בהם מיתת בית דין והם: (א) מקלל אביו ואמו, (ב) מסית ומדיח, (ג) מכשף, (ד) נביא שקר, (ה) עדין זוממין. ומשיב דהא כתיב "ועשה אחת" – שצריך שיהיה בו מעשה – ואלו אין בהם מעשה (ועיין בכריתות (דף ג:) ובסנהדרין (דף סה.) פלוגתא דר"ע ורבנן, ועיין בתוס' (שם סד"ה אלא). ודברי רש"י שם לקוחים מהספרא ואין פה מקום להאריך). (משנה ג') ועדיין נוכל לומר שהגם שנוציא את אלו מפני שאין בם מעשה, יש חמשה אחרים שחייבים שהם במיתת בית דין והם: (א) מכה אביו ואמו, (ב) גונב נפש, (ג) זקן ממרא, (ד) בן סורר ומורה, (ה) רוצח – שאלה הם במיתת בית דין ויש בם מעשה (ומשכחת מעשה בזקן ממרא כשעשה בעצמו כהוראתו). והשיב "תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" – רצה לומר וכתיב בתריה "..והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה" (כדמקרא ליה ריב"ל לבריה (יבמות דף סט, הוריות דף ח) שצריך שיהיה בו כרת ואז יתחייב חטאת, ואלה שחשב אין בם כרת). ובזה תבין מה שמובא בספרא (ויקרא חובה פרשה ד מי"א) גבי חטאת הצבור מצות האמורות במשיח הן מצות האמורות כאן. וכן כתב (ויקרא חובה פרשה ה מ"ו) גבי נשיא. וכן (ויקרא חובה פרשה ז מ"י) גבי יחיד – שרצונו לומר שדינו כאילו נכתב "מכל מצות השם" ארבעה פעמים במקום אחד שכולם נדרשים בדרשה אחת לברר על איזה מצות חייבים חטאת.