מלבי"ם על ויקרא, ויקרא רעח

1ואם נפש אחת תחטא..בעשותה אחת: הנה חלוקה זאת היא מוגבלת נגד חלוקות הראשונות: שנגד החלוקה "ואם כל עדת ישראל ישגו" אומר "ואם נפש אחת תחטא", ונגד החלוקה של "אם הכהן המשיח יחטא" "ואשר נשיא יחטא" אומר "ואם מעם הארץ" - ר"ל שאינו כהן ונשיא ונגד מה שבחטא הכהן והצבור צריך שיהיה ב'שגיאה' (שהיא שגיאת הוראה) אמר פה "בשגגה" שהיא שגגת מעשה. אולם אחר ההשקפה אין ההגבלה מכוונת כלל. כי ההפך של חלוקת "אם כל עדת ישראל ישגו" אינו "נפש אחת" - כי הפוכו הוא 'אם לא שגו כל עדת ישראל', רק מקצתם. ולא זאת, כי אחר שתנאי חטא העדה היא שיהיה שגגת הוראה, הפוכה היא שיהיה בשגגה שהיא שגגת מעשה או עם הארץ שהוא חטא העם בלא הוראת הסנהדרין, והיה ראוי לאמר "ואם עם הארץ יחטאו בשגגה". ואם כן מה שכתב "נפש אחת" - מלבד שהוא למותר, היא מפסיד כוונת המקרא. זאת שנית מבואר אצלינו שבכל מקום שבא שם היחיד, אין צריך שיבא עמו שם המספר אחד או אחת . וכל מקום שבא שם המספר "אחד" או כמו "כבש אחד" "איל אחד" וכדומה - דרשוהו חז"ל כמו שבארנו במצורע (סימן יז). ואם כן יש פה ב' יתורים: (א) מלת "נפש" שבא למותר, (ב) מה שבא עמו מספר "אחד" למותר. ודרשוהו חז"ל למעט שלא ישתתפו שנים במעשה החטא. כי יען שבחטא העדה משתתפים רבים בחטא אחד (כי חטא שגיאת הוראה יוצא מכלל הסנהדרין) והוה אמינא שגם בחטא יחידים כן, ולכן התנה "ואם נפש אחת תחטא". ובארו בשבת (דף צג.) דחד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי שנים אוחזים במלגז ולווזים דאף על גב דכל חד מינייהו מסייע בכל המלאכה - אפילו הכי פטורים. ואם כן אינו ממעט אם כלל עם הארץ חללו שבת - שבזה חייבים, אם רק כל אחד עשה מלאכה שלמה בפני עצמו (בלא צירוף אחר שזה ממעט מן "נפש אחת"). והנה יש הבדל בין אם יבואו הפעלים סמוכים זה אחר זה בדרך הפעל כמו "כי יחטא ועשה", ובין כשבא הפעל השני בדרך המקור עם שימוש בכל"ם שאז הפעלים מקושרים זה בזה והפעל הראשון נתלה בפעל הבא בדרך המקור כמסובב מהסבה או בקישור זמני, כמו "ודל לא תהדר בריבו", "וקדשת את המזבח בכפרך", "בבואכם אל אהל מועד ירחצו מים", "בענני ענן ונראתה הקשת", וכדומה. וכן פה שאין כתוב "כי תחטא ועָשְתה", רק "כי תחטא..בעשוֹתה" – ידובר בדרך התנאי, רק בעשותה, אם הוא העושה - לא אם סומך עצמו על הבית דין. והנה מצאנו פעמים הרבה שהמקור יבא בלא הכינוי כמו: "לבלתי עשות מחוקות התועבות", "ומה יכלתי עשות ככם"; וכן בשימוש הב' – "בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים" (בראשית י״ט:כ״ט), "בשאת אותו" (שמות כ״ז:ז׳), "כראות את הנזם", "בשאת מתנותיכם" (יחזקאל כ׳:ל״א), "בשפך סוללה ובבנות דיק", "בעזוז עינות תהום" (משלי, יח) – בשגם במקום שכבר נזכר הגוף. [ועל כן אמרו בברכות (דף יא.) נימא קרא "בשבת ובלכת", מאי "בשבתך ובלכתך"? - כי הכינוי הנלוה אל המקור בא לדייק כינוי הגוף]. וכן פה דייק בעשותה בעצמה, וממעט אם עשה שלא מדעת עצמו רק מדעת הבית דין. וזהו שאמר [במשנה א'] נפש תחטא וכולי הרי אלו מעוטים - ר"ל יש פה ג' מעוטים. והנה שני מעוטים של "נפש" ושל "אחת" יבאר לקמן [משנה ח' ט'], ומיעוט השלישי "בעשותה" מבאר פה שממעט העושה על פי בית דין. ובאר [במשנה ב'] שאם הורו בית דין והיחיד עשה שוגג (פלפלו בפירושו ריש הוריות) על פיהם - בין שעשו הבית דין עמו, בין שעשה אחריהם, ואף שהבית דין לא עשו (כן פירשוהו בגמרא שם דלא זו אף זו קתני) - פטור מפני שתלה בבית דין. ור' שמעון [במשנה ג'] מוסיף דאף לאחר שחזרו בהן הבית דין מקרי "תולה בבית דין". ור' מאיר מחייב בזה. ור"א אומר שהוא ספק ומביא אשם תלוי דהוה ספק אם הוא תולה בעצמו או בבית דין, שהיה יכול לשאול. וסומכוס סבירא ליה שהוא תלוי - ר"ל שדינו כמי שכבר הביא אשם תלוי שאין לו לדאוג מן היסורין. כן זה. ודמי לאדם שהביא כפרתו בין השמשות -ספק ביום נזרק, ספק בלילה- דפטור מלהביא אשם תלוי על ספיקו (כן פירשו בהוריות (דף ג:) ו(דף ד) ברייתא זאת) וכן מבואר מן "בעשותה" שאם תלה בעצמו חייב אף שהורו הבית דין, וכמו שבאר במשנה הנ"ל, שאם הורו הבית דין וידע אחד מן הבית דין שטעו; או תלמיד (אף דגמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר - כן פירשו בהוריות (דף ב:)) כשמעון בן עזאי שהיה יושב ודן לפני חכמים (כמ"ש בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:)) והלך ועשה עפ"י (משום דטעה דמצוה לשמוע דבר חכמים אף שטעו) - בזה חייב מפני שתלה בעצמו.