מלבי"ם על ויקרא, ויקרא שיא

1לבטא בשפתים: כבר בארנו למעלה (סימן קמד) שבכל מקום שהשם שבו נעשה הפעולה מובן מאליו אין צורך להזכיר את השם – שיאמר "וידבר בפיו" "וירא בעיניו" "וילך ברגליו" – אם לא לכוונה מיוחדת כמו שבארנו שם. ומה שאמר פה "לבטא בשפתים" מפני שהלשון וכל כלי המבטא הם רק שלוחי הלב, שעל ידם יגלה מחשבותיו אל זולתו. ועל כן כל הפעלים המורים על הדיבור יבואו גם על הלב כי הוא הדובר בעצם וראשונה: "ויאמר עשו בלבו", "אמרו בלבבכם", "ולבך ידבר תהפוכות" (משלי כ״ג:ל״ג), "עם לבבי אשיחה" (תהלות עז, ז), "רחש לבי דבר טוב" (שם מה,), "לבי ובשרי ירננו" (שם לח,), "לבי למואב יזעק" (ישעיהו ט״ו:ה׳), "צעק לבם אל השם" (איכה ב׳:י״ח) עד שגם הפעולות יתיחסו אליו מצד שהוא המקור לכולם – "ולבו יעשה און" (ישעיהו ל״ב:ו׳), "אף בלב עולות תפעלון" (תהלות, נח). וגם השבועה תתיחס אל הלב כי פעל 'נשבע' בא בנפעל תמיד מצד שהנשבע מתפעל מן השבועה ומתקשר לקיימה, ולא יתכן זה אם אינו בלב שהוא הפועל. ולכן אמר (דה"ב ב, טו) "כי בכל לבבם נשבעו". ואם לא יאמר "לבטא בשפתים" נאמר שיתחייב על דבור הלב. לכן פירש "בשפתים" - לא בלב. אולם שימוש הלמ"ד של "לבטא" אינו מדוקדק, כי כשירצה בעל הלשון לציין הכלי שבו מוציא או גומר או מגלה איזה דבר יציינהו תמיד בשימוש הב'. והיה לו לומר "כי תשבע בביטוי שפתים". מה שאין כן הלמד מורה תמיד הגבול שאליו. בפרט שימוש הלמד הבא על המקור (כי מלת בַטַא הוא המקור מבנין הכבד) מציין תמיד ההכנה אל הדבר כמו, "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", "ויצאו ללכת ארצה כנען", "הנה נא הואלתי לדבר", "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו". ומזה באר בספרא (מובא בשבועות (דף טו.)) שבא לרבות את הגומר בלב, ורצונו לומר כי תשבע (הוא קבלת השבועה בלב) לבטא ולפרש הסכמתו בשפתים, שבאופן זה מצרפין הלב אל השפתים. ורב ששת (בשבועות שם) פירש ברייתא זו אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה: בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין? תלמוד לומר ("לכל אשר יבטא" טעות סופר, וצריך לומר) ["לבטא"] רצונו לומר שאם הוציא בשפתיו הגם שסתם ולא פירש פת חטין - אזלינן בתר מחשבות הלב והכוונה. ועל זה אמר "לבטא" בלמ"ד שאליו. אם גמר השבועה בלב כדי לבטאה בשפתים מבואר שאנו מפרשים ביטוי שפתיו הסתומים על פי כוונת לבו, שכיון בפת חטין. אבל אם לא הוציא בשפתים רק שנשבע בלבו, וכל שכן אם הוציא בשפתיו הפך כוונת לבו – אינה שבועה, דהא הטיל בה תנאי שיבטא בשפתים. ועיין בירושלמי (פ"ג ה"ה).