מלבי"ם על ויקרא, ויקרא לג

1[הערה: מדוע דריש פה מלת "עליו"? והלא כן יאמר תמיד – "וכפר עליו הכהן" ולא דריש מידי.] לכפר עליו: יש הבדל בלשון "כפרה". שאם הכהן מכפר בעד אחרים כתוב אחריו מלת "על" – "וכפר עליו הכהן"; ואם מכפר בעד עצמו כתוב אחריו תמיד מלת "בעד" – "וכפר בעדו ובעד ביתו", "וכפר בעדך ובעד העם". (כי מה שכתוב (שמות ל, טז) (במדבר לא, נ) "לכפר על נפשותינו" – שם מצייר את הנפש כעצם מופשט זולת המכפר). ולפי זה, אחר שפה הבעלים מכפרים על עצמן על ידי הסמיכה והוידוי, היה לו לומר "לכפר בעדו". ור' שמעון מישב זה בספרא (הובא בפסחים דף סא, מגילה דף ח, זבחים דף ד:) את שהוא עליו חייב באחריותו וכולי – מפרש שמלת "עליו" הוא טעם הכפרה; כי אחר שהעולה אינה מכפרת רק על עשה לא יצדק בה "כפרה" כמ"ש רבא בזבחים (דף ז) האי עולה דורון הוא אי לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, ואי עשה תשובה התנן עבר על עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו, רק שיצדק "כפרה" על עשה של העולה עצמה, דהא נדר להביא עולה ומוטל עליו בעשה לקיים נדרו. וסובר ר' שמעון דבעת שסומך על הקרבן ומוסר אותו להשחט יצא ידי נדרו וכפר העשה שמוטל עליו מהבאת העולה. ור' שמעון הולך לשיטתו שסבירא ליה במעילה (דף יט) כיון שהביאו לעזרה מעל, ופר"ש דסבירא ליה לר' שמעון דמאן דמחייב קרבן חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה ואז נפטר מאחריותו. ודלא כר' יהודה שסובר עד שיזרק הדם. ובודאי אין פירושו שתיכף בביאתו לעזרה נפטר מן האחריות, דהא פה אמר את שעליו חייב באחריותו, רק פירושו עד שסמך ומסרו לשחיטה שאז הוא ברשות הכהן ונפטר מן האחריות. כי בעת שבא לעזרה אז סומך, דהא אין ישראל נכנסים לעזרה אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה כמ"ש בפ"א דכלים. וזהו שאמר את שעליו חייב באחריותו, שאם אמר "הרי עלי.." שאז מוטל עליו, לא מתכפר מעשה זאת עד הסמיכה שאז מוסרו לכהן.