מלבי"ם על ויקרא, ויקרא שמז

1כי תמעל מעל וחטאה: מלת "וחטאה" מיותר דהוה ליה למימר "כי תמעול מקדשי השם", כי מושג המעילה הוא יותר מן מושג החטא, ואחר שהזכיר 'מעל' אין צריך להזכיר החטא אחריו. אמרו חז"ל כי המעילה שמצאה דוגמתו בעכו"ם ובסוטה הנה יצויר בהקדש שהוציאו מרשות לרשות (כגון נטל פרוטה של הקדש לגזלה) ועוד לא נהנה ממנה. וזה דומה כעכו"ם שיוצא מרשות המקום אל רשות נכר. ויצויר שנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה ולא הוציא מן רשות ההקדש ולא שינה בה דבר כגון גזבר שנתן אבן של הקדש על פי ארובה ודר תחתיו בשוה פרוטה, וזה דומה לסוטה שנהנה ואינו פוגם (כי היא בעולה) ואין מוציא מרשות בעלה. ולכן הוסיף "וחטאה" לדמותה לתרומה שגם בה כתוב 'חטא' – "ולא ישאו עליו חטא" (ויקרא כב, ט) – לגזירה שוה, דבדבר השייך בו פגם צריך פגם ונהנה כמו בתרומה. וכן צריך שמי שפגם נהנה - לאפוקי פגימתו והנאת חברו. ובדבר שפגם בו נהנה - לאפוקי פגם ד"ז ונהנה בד"א. ושיהיה פגמו והנאתו כאחד, רוצה לומר שעל ידי פגמו באה הנאתו. ושיהיה בתלוש מן הקרקע כתרומה דלא משכחת במחובר - לאפוקי דר במערת הקדש. ושהשליח שעשה שליחותו מחייב שלחו כמו בתרומה דכתיב "גם אתם" לרבות שלוחכם. וזה כוונת משניות ב' - ד'. ומתבאר באורך במעילה (דף יח:) עיי"ש. וכבר הזכרנו למעלה (סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש בכל מקום. וכן דרשו מה שכתוב "תמעל מעל" ששם 'מעל' בא לרבות כל מעל שיהיה, וריבה ג' דברים: (א) אף שאכל ונהנה בזמנים מחולפים - מצטרפים לכשיעור (אף שבתרומה אינו כן) וזה כוונה [משנה ה'] (ב) אף שהיה בבני אדם מחולפים, אכילתו ואכילת חברו וכולי. וזה כוונת [משנה ו'] (ג) אף שהוציא מקדש לקדש (ובזה דעת חכמים שלא מעל עד שיזרקו דמם, דאכתי ברשות הקדש קאי). וזה כוונה [משנה ז'] וכל זה מובא במעילה שם. ומתרבי מן שם הפעל 'מעל'. ודע כי דרך רבותינו תמיד שמן ריבוי אחד לא יוציא רק דרוש אחד, כמבואר בכל הספר. ואיך ריבה פה מן "תמעל מעל" כל הרבויים והדרושים הרבים האלה שלא כדרך הקבלה בלימודיה? אמנם כבר השקיפו על זה בחכמתם ואמרו בחגיגה (דף י.) הלכות מעילות הם כהררים התלוים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות. ופרש"י שיש בו הלכות מרובות התלויות ברמז דבר מועט, כהר התלוי בשיער הראש. [ומה שאמרו בגמרא שם (דף י:) מעילות מכתב כתבין, רוצה לומר גוף דיני מעילה). ובתוספתא (פ"א דחגיגה וסוף עירובין) אומר עוד מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קמייתא מאן עבד, לאיי בריה הוה. באור הדבר שמן הכתוב למדנו דבר אחד (למשל שאכילתו היום ומחר מצטרפין) ואחר כך מדמים דבר השני לדבר הראשון שלמדנו מן הכתוב, והשלישי אל השני (שהוא הדין בבני אדם מחולפים וכיוצא). ולפי זה, הגם שהלמודים תלוים אחד בחברו וחברו בחברו כהררים התלוים בשערה, בכל זה הלימוד הראשון יוצא מן הכתוב והוא יצור כפיו של הקב"ה כמו שהצבתא הראשון היתה מעשי ידי היוצר ובאמצעיתה נעשו צבתים אחרים בידי אדם. וכן הוא בירושלמי סוף עירובין (פ"י ה"יד) על ברייתא זו – אמר ר' חנינא קומי ר' מנא מה את אמר לה מצבתא אחד למדו כמה צבותות וכא משבות אחד למדו כמה שביתות.