מלבי"ם על ויקרא, ויקרא שנט

1ואם נפש כי תחטא: כבר גדרנו למעלה (סימן יב) ההבדל בין מלת כי ובין מלת אם . שמלת "כי" היא מלת התנאי ומלת "אם" היא מלת החלוקה. ובארנו שם כי מגדר הלשון שתמיד יבא תחלה המאמר התנאי במלת "כי" והחלוקות הפרטיים הבאים אחריו יצויינו במלת "אם"; שכן כל תחלת הפרשה תתחיל במלת "כי". למשל, (ויקרא כ״ה:כ״ט) "וכי תמכרו ממכר...וכי ימוך אחיך..ואיש כי ימכר בית מושב..וכי ימוך אחיך..וכי תשיג". והחלוקות שבאו באמצע הפרשה באו במלת "אם". ובזה נכיר מקום הענין והפרשה, שהוא מקום המתחיל במלת "כי". עיי"ש באורך. אמנם פה בא הלשון בדרך זרות שלא מצאתי כמוהו בכל התנ"ך. שציין הענין במלת "אם" ובמלת "כי" ביחד – " ואם נפש כי תחטא". כי דין מאמר זה להתחיל במלת "כי" אחר שהוא ענין בפני עצמו, נפרד מהקודם. ואיך התחיל במלת "אם"? ואיך הוסיף מלת "כי" אחריו? בזה נראה חכמת לב התנא האלקי רבי עקיבא אשר למד מזה לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, בזה שם הרכסים לבקעה. כי מצד זה בא מאמר זה כחלוקה פרטיית של המאמר הקודם. כאומר: נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' (וידע חטאו) – והביא את אשמו (ודאי)... ואם תחטא (ותמעול מעל בקדשי ה') ולא ידע ואשם – יביא אשם תלוי. ומצד זה צודק מלת "אם" שהיא מלת החלוקה, שמחלק בין המאמר הקודם (שחטא במעילה וידע) ובין צד זה (שחטא במעילה ולא ידע). אבל אחר שבאמת המאמר מצד עצמו היא מאמר בפני עצמו – שמה שכתוב "כי תחטא ועשתה..מכל מצות ה' " כולל כל חטאים, לא חטא מעילה לבד – לכן בא גם על צורת מאמר בפני עצמו שצריך לבא במלת "כי", ואמר "נפש כי תחטא". ולרמז שבא בצד אחד (לענין ספק מעילות) כחלוקה ממאמר הקודם ציין גם מלת "אם". וזהו שאמר בחכמתו "ואם" – הרי זה מוסיף על ענין ראשון - רוצה לומר מלת "ואם" שהוא מורה שאינו מאמר חדש (שיתחיל תמיד במלת "כי"), רק שהיא חלוקה פרטית של המאמר שקודם לו, עד שמוסיף תנאי וחלוקה אל הענין הראשון, שדבר מן המעל וידע חטאו, ופה דבר מן המועל ולא ידע שיביא אשם תלוי. וגם דברי הגמרא זבחים (דף מח.) וכריתות (דף כב:) שפלפלו בדברי רבי עקיבא ומחלקותו יתפרשו כן. שאמר שם אלא היינו טעמא דר"ע דאמר "ואם נפש" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון – רצונו לומר וא"ו עם מלת "ואם". כי כבר בארנו למעלה (סימן נט) שהגם שמלת "ואם" מציין תמיד שהיא פרט מן הענין הכולל ומציין שהיא ענין אחד עם הקודם, בכל זה, זה דוקא כשבא בוי"ו שמורה חבור המאמרים. אבל אם בא בלא וי"ו – בהכרח הענינים מחולקים, הגם שבא מלת "אם". עיי"ש בפרטות. ולכן אמרו "ויו מוסיף". ורבנן? תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים – ר"ל רבנן דסבירא להו דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי (משום דגמרי גזירה שוה מצות מצות), הם מתרצים דלכן נכתב פה מלת "אם" בדרך זרות כי הוא בצד אחד חלוקה של המאמר הקודם לו במה שאשם תלוי הוא בכסף שקלים כמו אשם מעילות. ושיעור הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל וידע – מביא אשם בכסף שקלים עם קרן וחומש..ואם תחטא (לא במעילה רק) ועשתה אחת מכל מצות שזדונם כרת – אז יבוא גם כן אשם (בכסף שקלים) ואין צריך עמו שילום קרן וחומש. ודברי רבנן אלה שהלכה כמותם נבנו גם כן על מבצר חזק הבנוי בלשון. כי יש הבדל בין המאמר העומד בפני עצמו ובין המאמר שהוא חלוקה מהמאמר שקודם לו. כי בחלקי המאמר דרך הלשון שלא להכפיל כל הפרטים. למשל, עולת בקר ועולת צאן הם חלקי המאמר הכולל שמדבר מדיני עולה. לכן לא שינה בעולת צאן כל הדברים שנאמרו בעולת בקר ולא בעולת בקר כל הדברים שנאמרו בעולת צאן, כי למדין אחד מחברו [וכמ"ש בגמרא (שם ושם) ילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון, וכמו שבארתי זאת בפרטות למעלה (סימן נט) ובכמה מקומות]. לא כן פרשה שמתחלת במלת "כי" הוא ענין חדש נפרד מהקודם ואין למדין זה מזה. ולכן נכתב פה מלת "אם" להראות שבצד אחד הוא חלוקה מהקודם ללמדה מהקודם וממילא גם אשם זה היא בכסף שקלים כמו האשם הנזכר קודם. ולא היה צריך לשְנות זה פה אחר שהם כענין אחד. ופלוגתת רבי עקיבא ורבי טרפון שנוי במשנה כריתות (פ"ה מש' ב-ג) שר' טרפון סבירא ליה שיביא תיכף אשם בב' סלעים ומעילה וחומש (כי הביא אשמו בלא מעילתו לא יצא) ויתנה וכולי. ופירוש "ואם" - ספק; ואם יעמוד בספיקו לעולם שלא יודע לו. ור' עקיבא מודה ליה במעילה מועטת רק שבמעילה מרובה יפסיד הקרן והחומש. ולכן טוב לו שיביא ויתנה.