מלבי"ם על ויקרא, ויקרא שסט

1אָשָם הוא אָשֹם אָשַם לה': כבר בארנו (בסימן הקודם) שפסוק זה מיותר. ומה שכתב "אשם הוא" דריש שם שאם נודע לו אחר כפרה – היא אשם ונאכל לכהנים. ואם נודע לפני כפרה – אינו אשם. וממילא כל שכן אם נודע לו אחר שחיטה. ולפי זה מה שאמר [במשנה ד'] יכול אף על פי שלא נשחט היא דבר שאינו צריך, דכל שכן ממה שאמר דאפילו אחר שחיטה קודם זריקה - אינו אשם. אמנם באמת כיון לדבר אחר, ומדבר אליבא דחכמים שסבירא להו דקודם שחיטה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דביו לנדבה שדינו כדין מותר אשם ומותר אשם למד מן "אשם אשם להשם" כמו שיתבאר [במשנה ה'] . וזהו שאמר יכול אף על פי שלא נשחט (דינו כמו אחר שחיטה שהבשר נשרף) תלמוד לומר "אשם" (ודינו כמותר אשם שלמד מן "אשם אשם"). ור' מאיר סבירא ליה דירעה בעדר, דסבירא ליה דאדעתא דהכי לא אקדשיה ואין דינו כמותר אשם. ופלוגתייהו מפורש בכריתות (דף כג:). ור' אליעזר חולק בין אדין זה בין על דין הקודם (במשנה ג') וסבירא ליה דבכל אופן יקרב. דסבירא ליה מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום (והוא ר"א דאמרו לו כמ"ש בכריתות (כד:), והוא לשיטתיה דריש "אשם הוא" לדרשא אחריתי [במשנה ז'] כמו שיתבאר). [ביאור משנה ה'] והנה באשם מעילות אמר (ויקרא ה, טו) "והביא את אשמו להשם..לאשם ", ובאשם תלוי אמר (שם, יח) "והביא איל תמים... לאשם אל הכהן " ובאשם גזילות אמר (שם, כה) "ואת אשמו יביא לה’ איל תמים לאשם אל הכהן ". [ועל מה שכתוב בכל אחד "לאשם" דריש בספרא: (א) גבי אשם מעילות (פרק כ מ"ו), (ב) וסוף פרשה יב גבי אשם תלוי (פרשה יב), (ג) וסוף פרשה יג גבי אשם גזילות (פרשה יג) – שיהיה מפריש מעות לשם אשם.] ומדוע שינה ותפס באשם מעילות "להשם", ובאשם תלוי אמר "אל הכהן", ובאשם גזילות אמר "להשם אל הכהן"? בארו חז"ל שתפסה תורה בזה מדת שני כתובים המכחישים זה את זה שהכתוב השלישי מכריע. כי מה שכתב באשם מעילות "להשם" משמע שמלמד שמה שכתוב "והביא את אשמו לאשם" (דהיינו שיפריש המעות לאשם) שיהיה לה' - רוצה לומר שהנותר מן המעות יהיה לבדק הבית שאז כולו לה', ואין לכהנים בו מאומה. וממה שכתוב באשם תלוי "והביא..לאשם אל הכהן" משמע שהמעות שמביא לאשם יהיו שייך אל הכהן - רוצה לומר, שמותרו יהיה כולו לכהנים, כדין חרמי כהנים. בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם מה שכתב באשם גזילות "יביא לה' לאשם אל הכהן" – שיהיה המותר של המעות לשניהם, לה' ולכהן. הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה ויקח בהן עולות לקיץ המזבח. הבשר לשם והעורות לכהנים. ושני הכתובים מתקיימים. וזהו שאמר "אשם להשם" יכול יפול כולו לבדק הבית? תלמוד לומר "אשם לכהן" וכולי. וזהו שאמר [במשנה ו'] ובשקלים פרק ו מ"ו (משנה שקלים פ"ו מ"ו)) [ביאור משנה ו'] והנה מה שכתב "אשם אשם להשם" מיותר ואין לו פירוש. וגם מבואר אצלינו תמיד שכל מקום שבא המקור עם הפעל מורה - או על ריבוי עשות הפעל, או על שבכל אופן יעשה הפעל. [כמו שאמרו בגמרא בבבא מציעא (דף לא.) השב תשב, שלח תשלח, הוכח תוכח – אפילו מאה פעמים. עזב תעזב – מכל מקום. הקם תקים – מכל מקום. וכיוצא הרבה. וכמ"ש באילת השחר (סימן לח)]. ולמדו רבותינו שגם פה למד לדעת שבכל מיני אשמות אשר יאשם לה' - ינהג הדין הזה שגבי אשם. שכמו שאשם מותרו נדבה - כן מותר חטאת וכל דבר יהיה לנדבה. ודע שיש הבדל בין שם אָשָם ובין הפעל אָשַם, יאשם, יאשמו . כי שם "אשם" מיוחד רק להקרבן הבא על ה' דברים בלבד כמו שאמרו בזבחים אלו הן אשמות אשם גזילות..מעילות..שפחה חרופה..נזיר..מצורע..תלוי. [שכבר בארנו שפעל 'אשם' מציין העונש המגיע על החטא (כמ"ש למעלה סימן רמו). ויבא: • (א) או על העונש עצמו – "בדמך אשר שפכת אשמת" (יחזקאל כב, ד), "ויאשם בבעל וימות" (הושע יג, א), "כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם" (ירמיהו ב, ג). [ומצד זה בא גם על השממון והחורבן – "ויאשמו מזבחותיכם" (יחזקאל ו׳:ו׳), "גם עדרי הצאן נאשמו" (יואל א׳:י״ח)] • (ב) או יבא על שהחוטא מכיר כי מחויב עונש – "עד אשר יאשמו ובקשו פני" (הושע ה, טו), "וצריהם אמרו לא נאשם" (ירמיהו נ, ז).] ושם "אשם" בא תמיד בבחינה ראשונה, שמחויב עונש גדול, ולכן בא על החמשה אלה כמו שבאר הרמב"ן ז"ל (ה טו) שאשם גזילות ושפחה חרופה נזיר מפני שבאים על המזיד, ואשם מצורע מפני שהוא חשיב כמת, ואשם מעילות מחומר איסור הקדש, ואשם תלוי מפני שהחוטא בספק לא ישים על לבו לשוב. עיי"ש שהאריך. ולא יתכן על שאר חטאים רק שם 'חטאת'. [ובמה שכתב בעולה ויורד "והביא את אשמו" דרשו באמת לענין שדינו כאשם שיהיה מותרו נדבה (כנ"ל סימן שכא).] אבל פעל 'אָשַם' שמציין הכרת החטא ושהוא חייב - יצדק על כל החטאים, ובא בכולם. כמו שכתב בחמשת מיני החטאת "ואשמו" "ואשם", ובחטאת עולה ויורד "והיה כי יאשם" – רצונו לומר שיכיר חטאו. ואם כן במה שכתוב פה "אָשֹם אָשַם", בפעל, כולל כל החטאים. ובמה שכפל המקור עם הפעל מורה שכל צד אַשְמה שיצויר שיהיה עליו איזה חיוב – דינו (לענין מותרות) כאשם ממש שמותרו נדבה. וזהו שאמר אין לי אלא מותר אשמות; ומנין מותר חטאת מותר עשירית האיפה (של חוטא) וכולי תלמוד לומר "אשם אשם". [ומה שכתב "והמקדיש נכסיו" אינו שייך לכאן, דזה אין בא משום אשמה. ועוד דלר' יהודה סתמא ספרא אין העור לכהנים כמו שאמרו בזבחים (דף קג.). ונשתרבב מלשנא דספרא למעלה דבורא דנדבה (פרשה ה מ"ד) לכאן. וצריך למוחקו.] ועל זה אמר זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה (ר"ל בין מה שהוא אשמה גמורה או חטא כל שהוא, כי הכל נכלל בכפל המקור עם הפעל "אשם אשם") ילקח בו עולות וכולי. ואמרו שמדרש זה דריש יהוידע הכהן כמו שכתוב (מלכים ב י״ב:י׳) "ויקח ארון אחד ויקב חור בדלתו..ונתנו את הכסף על יד עושי המלאכה..כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה', לכהנים יהיו". רוצה לומר שכסף מותר חטאת ואשמות לא היה לבדק הבית רק לקחו בהם עולות והיו העורות לכהנים. ומאין ידע זה יהוידע הכהן? דרשו ממדרש הכתובים שפעם אחד כתוב "לאשם לשם" ופעם אחד כתב "לאשם אל הכהן" והכריע בכתוב השלישי שמותר אשם לה' ולכהן – שיקח בהם עולות, שה' וכהנים יש להם חלק בו. וממה שכתב "אשם אשם" מרבה שהוא הדין מותר חטאת דינו כך. (וזה מובא בשקלים פ"ו מ"ו ובזבחים (דף ק:) ובתמורה (דף כג:)). [ביאור משנה ז'] וכבר אמרנו שר' אליעזר (במשנה ד') לא סבירא ליה הדרוש שדורש שם מן "אשם הוא", ולכן דריש פה אליבא דר' אליעזר שבא ללמד שמביא איל בכסף שקלים. שאינו מיוחד באשם תלוי בלבד, רק מצד ש-"אשם הוא" ככל האשמות, ומיניה למדינן שהוא הדין אשם שפחה חרופה שדומה לו (שמביא איל) - יהיה גם כן בכסף שקלים. ולבל תאמר שכולל שהוא הדין כל האשמות וגם נזיר ומצורע (שהוא כבש) – לכן אמר מלת "הוא" שרומז על הנאמר למעלה שהוא האיל; שהאיל יבוא בכסף שקלים מצד שהוא אשם, ואינו מרבה רק איל אחר כדומה לו - לא נזיר ומצורע שאשמם כבש. ותנא קמא (במשנה ד') ילמד דאשם שפחה חרופה בכסף שקלים מגזירה שוה 'בערכך' 'בערכך' כמו שכתבנו למעלה (סוף פרשה יב ולקמן סוף פרשה יג); או מגזירה שוה 'איל' 'איל' כמ"ש בספרא קדושים (פרק ה מ"ו), וכמ"ש בזבחים (דף מח) וכריתות (דף ?).