מלבי"ם על ויקרא, ויקרא לז

1והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם: כבר בארתי למעלה (סימן כה) כי פעל "קרב" ישמש שני ענינים: או שמקרב דבר אל דבר ובזה נרדף עם פעל "נגש", או על הקרבת הקרבן במזבח ובזה משתתף עם שם "קרבן". וחז"ל יפרשוהו לפעמים על ההקדש [כמו שדריש בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ג מי"ב) "תמים יקריבנו" יקדישנו. "כל אשר בו מום לא תקריבו" (פירשוהו בספרא (אמור פרשה ז מ"ד) לא תקדישו]. והוא לפי זה פעל נגזר משם "קרבן" כמו "מקדיש" מן "קדש" (ועיין באילת השחר כלל שעא). והנה בין השחיטה והזריקה היו שני מעשים: (א) השחיטה בכלי; שמבואר שלא היה מקבלו בידיו [כמו שלמד רב יהודה בזבחים (דף כה) ממ"ש בחמשת מיני החטאת "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד המזבח" שיקבל כל הדם. וידוע שהיה למזבח כלים לקבלת הדם, נקראו מזרקות כמו שכתוב "ומלאו כמזרק" (זכריה ט), "כמזרקים לפני המזבח" (שם יד). וכן בפסח מצרים "ולקחתם מן הדם אשר בסף" פירש ר"ע במכלתא (פר' בא) אין סף אלא כלי. ובסוף משפטים "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות". וכן תרגם יונתן ויזרקון ית דמא במזרקיא.] (ב) ההולכה למזבח, כמו שכתוב "וימציאו בי אהרן את הדם אליו" (צו ט). ומצאנו בשני אלה שהיו על ידי כהנים: קבלת הדם מבואר בכתובים (דה"ב כט כב) "ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה", וגם בתורה "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" שהוא הקבלה (כמ"ש בספרא מכלתא דחובה פ"ג מ"ה). וכן ההולכה, אמר (שם ובפר העלם דבר) "והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד". ועתה יש לחקור מה שכתוב פה "והקריבו הכהנים את הדם" על איזה מן העבודות כיון? והנה פשטת לשון "הקריב" מורה ההולכה וההגשה למזבח כמו "והקריב הכהן את הכל" שהוא הולכת איברים (כמ"ש זבחים דף ד, יד, כד; מנחות דף י), "הקרב אותה לפני השם" (צו ו ז) – היא הגשה דמנחה. כי על הקבלה לא יצדק לשון "הקרבה" רק לשון שימה כמו – "וישם באגנות", "והמרק שם בפרור" (שופטים ?); או נתינה – "ונתת שמה מים" (שמות ל); או קבלה – "ויקבלו הכהנים את הדם" (דה"ב כט). אולם על זה יקשה (א) דהולכה אפשר לבטלה [לדעת התוס' יומא (דף כז) וזבחים (דף יג) שחולקים על הרמב"ם (פ"א מה' פה"מ הכ"ג) וכמו שהקשו התוס' יומא (שם) וחגיגה (דף יא)] (ב) מדוע החריש מדין הקבלה שקודמת להולכה; שבשלמא בכל הקרבנות שלא הזכיר אלא זריקה, לא רצה להזכיר רק עיקרי העבודות, לא הולכה וקבלה שאינם עבודה תמה (כמ"ש ביומא דף כד) והם בכלל זריקה שהוא מן הכלי [כמו שנבאר (בסימן מ) שלכן אמר בדה"ב (ל טז, ושם לה יא) "הכהנים זורקים הדם מיד הלוים" שמזה הוכיח רב חסדא (זבחים דף יד) דהולכה כשרה בזר. ואין ראיה שההולכה והקבלה נכללו בכלל הזריקה ופי' 'ויזרקו מידם', שקבלו והוליכו וזרקו.] לא כן פה שהזכיר חלקי העבודות שקודם הזריקה, מדוע החריש מן הקבלה? וזה מה שכתב בספרא או אינו אלא זריקה, ר"ל שאם לא היה כתוב "וזרקו" הייתי מפרש "והקריבו" על הזריקה מענין קרבן כדכתיב "לכהן המקריב אותה" (ויקרא ז) שפירושו הזורק ויהיה כמו בשאר מקומות שלא הזכיר רק הזריקה כנ"ל (ומיושב קוש' התוס' על רש"י זבחים יג, יומא כז, חגיגה יא). ומפני הכרחים אלה פירשוהו שמה שכתוב "והקריבו" היינו הקבלה. ולדעתי יפרשו שפעל "והקריבו" נגזר מן שם "קרב" שנרדף עם "תוך" – שישימו את הדם בקרב כלי ותוכו. וכן יש לפרש "בספל אדירים הקריבה חמאה" (שופטים ה) וכן "והקרבת אותם בסל", שישימם תוך הסל. והולכה לא הוצרך להודיע דיש לומר כמ"ש הרמב"ן שידענו מכל שכן מהולכת איברים לכבש וכמ"ש בזבחים (דף יד) לר' שמעון; או כפרש"י שהוא בכלל קבלה, וכמ"ש בגמ' זבחים (דף ד) וחגיגה (דף יד) שלכן השתמש על הקבלה בפעל "הקריב" שיהיה גם הולכה בכלל.

2והנה אמר שלמד שהקבלה תהיה בכהן כשר ובכלי שרת, דהיינו שלא יהיה בעל מום ושיהיה לבוש בגדי כהונה. מ"ש שיהיה כהן כשר יתבאר בסימן הסמוך שלמדו ממה שכתוב "בני אהרן הכהנים" ורבי עקיבא למדו בגזירה שוה דנאמר "בני אהרן הכהנים" ונאמר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן". ושם היו כהנים כשרים – אלעזר ואיתמר – ולבושים בגדי כהונה ד"אשר מלא את ידם" הוא ריבוי בגדים כמו שכתוב "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" (ויקרא כא) "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בהם את ידם" (שמות כט). והוא הדין פה מדבר בכהן כשר וכלי שרת. ור' טרפון אמר לו (במשנה ה) ששמע הפרש בין קבלה לזריקה וחשב שההפרש הוא שהקבלה אינו צריך כהן כשר וכלי שרת (כמו שמצאנו שאין בעל מום חייב מלקות על הקבלה כמו שכתבתי בספרא אמור פרשה ג משנה ד . [ותראה שהויכוח של רבי עקיבא ור' טרפון נשנה גם בספרי (בהעלותך פסקא עח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות" – הכהנים בין תמימים בין בעלי מומין, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים. נאמר כאן 'כהנים' ונאמר להלן 'כהנים': מה כהנים האמור להלן תמימים ולא בע"מ אף כהנים האמור כאן – תמימים ולא בעלי מום. אמר לו ר"ט עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו וכולי...כל הפורש ממך כפורש מחיים. ושני מאמרים אלו בדיבור אחד נאמרו שר' טרפון חשב (על פי שכחה בשני המקומות) ש"בני אהרן הכהנים" כולל גם בעלי מומין ור"ע העמידו על האמת.] ואמר לו ר"ע שההפרש ששמע בין קבלה לזריקה הוא בג' דברים: (א) שהקבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה. ופירשו בזבחים (דף יג) שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לזרוק דם למחר, פיגל; שזריקה היא אכילת מזבח דאתרבי מן "האכל יאכל ביום השלישי" שני אכילות, אכילת אדם ואכילת מזבח (צו פרשה ח מ"ד). אבל אם שחט על מנת לקבל דם למחר לא נפסל הזבח דקבלה לאו אכילה הוא. (ב) שהמקבל בחוץ פטור. כי בקרא (דפר' אחרי מות) לא כתיב רק "אשר ישחט חוץ למחנה" וזריקה אתרבי בספרא (אחרי מות פרק י מ"ג) לר"ע מ"או זבח", אבל על קבלה פטור. (ג) שאם קבלוהו טמאים אין חייבים מיתה, דאינה עבודה תמה כמ"ש ביומא (דף כד) וכדתנן סוף זבחים (דף קיב:) המקבל דמים בחוץ פטור ואינו חייב עליו לא משום טומאה ולא משום זרות ולא משום מחוסרי בגדים. ונקט טמאים והוא הדין יתר הפסולים. והראב"ד גריס פסולים. ור' טרפון הודה לר"ע שכיון על פי דרשותיו אל השמועה. וברייתא זו מובאת בתוספתא דזבחים פרק א, ובגמ' (דף יג).