מלבי"ם על ויקרא, ויקרא שפט
מלבי"ם על ויקרא · Malbim on Leviticus, Vayikra 389
Open in the reader →1יתננו ביום אשמתו: הנה יתבאר אי"ה בפר' צו (סימן מ) כי בכל מקום שיציין הזמן במלת "ביום" ירצה לפעמים שיהיה ביום ולא בלילה. ובמקום שאין הבדל במעשה זו בין יום ולילה, יכוין שיהיה באותו יום - לא קודם ולא אחרי זה. כמו "ביום הכותי כל בכור", "ביום אכלכם ממנו מות תמות", וכדומה. וכן פה מציין שחל עליו חיוב התשלומין ביום אשמתו. כי פה אמר "והשיב את הגזלה..ושלם" שפירושו שישיב הגזלה עצמה, ואם לא - ישלם דמיה. והנה אם משיב הגזלה עצמה, פשוט שיכול להשיבה כמו שהיא, כמו שאמרו גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך. אבל אם משלם דמים, בזה יפול השאלה איזה מחיר ישלם אם הוזלה או הוקרה בינתים? לכן באר "ושלם ביום אשמתו". שביום האשמה חל חיוב התשלומין וישלם כפי שהיה שוה אז. ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל עם רבי עקיבא. כי כבר בארנו באילת השחר (כלל שסה) שפעל "אשם" יציין לפעמים את החטא ולפעמים יציין את העונש והחיוב. ודעת בית שמאי ובית הלל שפירוש "ביום אשמתו" - ביום שחטא, והוא בעת שגזל או ששלח יד בפקדון. "וילקה בחסר" - ר"ל שאם אחר כך נחסרה הגזלה כגון שהיתה רחל טעונה צמר או מעוברת, וגזזה וילדה אחר כך - משלם גם דמי הגז והולדות. והוא הדין אם הוזלה בדמים - משלם כפי שהיתה שוה בעת האשמה. וכן "לוקה ביתיר" - והיא לדעת בית שמאי, אם נתעברה או טענה צמר אחרי זה - ישלם אותה כמות שהוא עכשיו. כי הם סבירא להו דשינוי אינו קונה ואם היתה הגזלה קיימת היה מחויב להחזיר אותה לבעליו כמות שהוא, ואם כן אם הוציאה הוא אשם שנית בעת הוצאה וגם לענין זה קרוי "ביום אשמתו". ובית הלל מודה בזה לבית שמאי אם נתיקרה בדמים אחרי זה כטעמו של בית שמאי, אבל ב’יתיר’ (שהוא אם נתעברה וכדומה) סבירא להו דאזלינן בתר שעת הוצאה מבית בעלים. דסבירא להו דשינוי קונה, וקנאה הגזלן, ולא מקרי "יום אשמתו" רק בעת שגזל. ודעת רבי עקיבא, דפירש "אשמתו" גם מענין עונש וחיוב – ביום שנתחייב בבית דין, שהוא כשעת התביעה, וצריך לשלם כפי שהיה שוה בעת ההוא לחומרא. כן מבואר מדברי הגמרא ב"מ (דף ?). ויונתן תרגם ביומא דתהא על חובתיה", וכן פירש ראב"ע ורשב"ם – "ביום אשמתו" ביום שובו מאשמתו. ואינו כפי הקבלה. ותרגם אונקלוס ביומא דחובתיה כדעת חז"ל.