מלבי"ם על ויקרא, ויקרא פב

1ונמצה דמו: הוא נפעל עבר ופירושו וכבר נמצה דמו קודם שהקטיר, כמו שפרש"י על "וישמע יעקב" (בראשית כח, ז) שפירושו וכבר שמע, וכנ"ל בסימן הקודם. והנה פעל זה מצאנוהו על שלשה תמונות: (א) נחי עי"ן – "מיץ חלב יוציא חמאה" (משלי ל׳:ל״ג). (ב) מן הכפולין – "למען תמוצו והתענגתם" (ישעיה סו, יא). (ג) מנחי ל"ה – כמו כאן ששרשו מצה כדבר הראב"ע והרד"ק. [ורש"י ז"ל שפירש ונמצה לשון "מיץ אפים" "כי אפס המץ", הולך לשיטתו שדעתו כדעת קדמוני הלשון שבעלי עלומי העין והנחים והחסרים והכפולים כולם משורש אחד המה ועיקר הוראתם אחד, ויתחלפו מצדדי הוראתיהם. כמו שכתבנו בפי' בראשית על "הוא ישופך ראש" ועל "אנשי השם", ובפר' לך על "ואנכי הולך ערירי". וכן אנן און אנה כמ"ש במדבר (יא א); וכן נסך סכך סכה כמ"ש שמות (כה כט), וכן במקומות רבים. והארכתי בזה במקום אחר שכן דעת חז"ל ועיין אילת השחר (כלל ב ג ד)]. ובכל זאת יש הבדל ביניהם, ש"מצץ" מן הכפולים – מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית; "מיץ", מנחי ע"ו – סוחט משקה הנבלע באיזה דבר; ו"מצה" מנחי ל"ה – מורה על תמצית המשקה באחרית הכלי כמו השמרים שבשולי הכוס. ואמר תמיד "שָׁתִית מָצִית" (ישעיה נא, יז) (יחזקאל כג, לד). ואמר "אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ" (תהלים עה, ט) בדרך המליצה שיהיה תמצית השמרים בשפע כל כך עד שישתו אותם. וכן מה שכתוב פה "ונמצה דמו" ובחטאת העוף "והנשאר בדם ימצה" פירושם שיסחוט עד אחריתו. ולפי זה מה שכתוב בספרא ובזבחים (דף סה) ונמצה דמו – דם כולו – זה נודע מן פעל "ונמצה". ומה שאמרו אוחז בראשו ובגוף ומוצה – זה פירושם על "דמו" (שהכינוי אינו מוסב על ראשו רק על העוף. ושכן מ"ש אחריו "והסיר את מוראותו" הכינוי מוסב על העוף) ופירושו דם העוף, שכולל הגוף והראש. ובזה לא יקשה הא ר' יהודה סתמא דספרא סובר בספרא (אחרי מות פרק יא מ"ט) ובחולין (דף פח) דדמו אפילו מקצת דמו – כי הלימוד של דם כולו הוא מן פעל "ונמצה", כן נראה.