מלבי"ם על במדבר יט:טז

1וכל אשר יגע על פני השדה לפי הפשט נגד מ"ש שהמת הנמצא באהל מטמא באהל אמר שהמת הנמצא על פני השדה שאין שם אהל מטמא בנגיעה, אולם הלא כבר אמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא, מפרש ר' ישמעאל מפני שממ"ש לכל נפש אדם מרבה בן שמונה (כנ"ל סי' ל"ח) באר שזה רק אם הנפל נמצא על פני השדה ר"ל בגלוי, להוציא אם הוא במעי אשה, ור"ע שלמד מן מ"ש במת בנפש שעובר במעי אמו מטמא, ס"ל שמרמז בדרך הדרוש על גולל ודופק שהוא הנוגע תמיד בחלל חרב או במת, ויש בו טומאה ואין הנזיר מגלח עליו עי' ברמב"ן, ולר"י הוא הלכה כמ"ש כ"ז בחולין (דף ע"ב) ובת"י וכל מאן דמקריב על אפי ברא ולא במיתא דבכריתא דאימי' וזה כר' ישמעאל, ובפסוק י"א ת' דמקרב בשכיבא לכל בר נשא ואפי' לוולדא בר ירחין בגושמי' ובדמי', וזה כר"ע שדם נפל ג"כ מטמא דס"ל שמ"ש הנוגע במת בנפש בא לרבות העובר גם לדמו (כנ"ל סי' ל"ח) והם דברים סותרים, ונראה שצריך להגיה לולדא בר [תשעה] ירחין כמ"ש בפ' י"ג, ומיירי שיש בו רביעית:

2בחלל חרב או במת מאי נ"מ בין חלל חרב ובין אם הרגו בעץ או בחץ? וע"כ פירשו חז"ל שפי' הנוגע בחלל חרב, שנוגע בו בעת שהורג אותו בחרב שאז נוגע בו ע"י החרב, ולמדנו מזה שהחרב טמאה טומאת שבעה והאדם הנוגע בהחרב טמא טומאת שבעה, וז"ש בש"ס בכ"מ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ר"ל נגיעתו בחרב דומה כאילו נוגע בחלל עצמו, ובפ' מטות אמר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, שמ"ש כל הורג נפש בודאי פירושו שהרג ע"י חרב ונגע ע"י החרב, שאם פי' שנגע בהמת עצמו א"כ היינו נוגע בחלל [עי' לקמן (סי' נח) מ"ש מקיש הורג לנוגע] א"כ מ"ש כל הורג נפש היינו כלים באדם, ואמר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים, ולא למד ממ"ש פה וחטאו ביום השביעי וכבס מדיו די"ל שזה קאי עמ"ש ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת וי"ל שמדבר בנוגע בחלל עצמו, (ועי' במ"ל פ"ה מה' טומאת מת באורך), וכמ"ש בפ"א דאהלות משנה א' ב' ג':

3בחלל חרב או במת הנה גם החלל חרב מת הוא ולמה הוסיף או במת, ע"כ מפרש ר' יאשיה שמ"ש בחלל חרב היינו אבר אחד שנחלל ע"י החרב שגם זה נקרא חלל וכמ"ש בנזיר (דף נ"ג) ודוגמתו מ"ש או במת היינו אבר שנחלל מן המת, שזה לא נשמע אחד מחברו, דהא גבי נבלה וגבי שרץ צריך לכ"א פסוק מיוחד כמ"ש בפ' שמיני (סי' צ"ו וסי' קט"ו). ור' יונתן ס"ל שמ"ש או בחלל חרב או במת אינו מדבר מן האברים רק מן המת עצמו, ומ"ש בחלל חרב בא ללמד אף שלא נגע במת עצמו רק בהחרב שבו המית וחלל אותו, ללמד שהחרב הרי הוא כחלל, ובכ"ז הוצרך או במת שהיינו שנגע במת עצמו, שאם יכתב בחלל חרב לבד נפרש שנגע בהחלל עצמו, וע"י שכתב או במת ידעינן שמ"ש בחלל חרב פי' שנגע בהחרב שחלל אותו, וז"ש אין המת בכלל חרב, וס"ל לר' יונתן שטומאת אבר מן החי ואבר מן המת ידעינן בק"ו מנבלה, וי"ל בזה שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם עפמ"ש בפ' בא (סי' נ"ט) ובפ' נשא (על פסוק וישלחו מן המחנה) שר' יונתן ס"ל דהיכא דאיכא ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין כדעת הרב המגיד, ור' יאשיה ס"ל כדעת מ"ד דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אין עונשין מן הדין [שכבר בארתי בסוף פ' שמיני] שיש פלוגתא דתנאי בסברא זו עיי"ש. והנה מ"ש והזה על האהל וכו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ס"ל גם לר"י שקאי על אבר מן החי ואבר מן המת וכמ"ש בנזיר (דף נ"ד), וז"ש לפי שמצאנו שלומד על המת בפ"ע ועל החלל בפ"ע, רק ששם לא יש רק עשה והזה על האהל, ולא ל"ת ועונש על טומאות אלה, ולמד ר' יונתן העונש מק"ו וכשטתו דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה עונשין מן הדין, ור' יאשיה לשטתו שס"ל שגם כה"ג אין עונשין מן הדין, לכן צריך למוד מיוחד גם אצל העונש, ולא סמך א"ע על הק"ו: והנה מ"ש מנין שמטמא בהיסטו ולמד טומאת משא במת מק"ו מנבלה זה הביא הרמב"ם (בפ"א מה' טומאת מת), והכ"מ תמה עליו דהא אין עונשין מן הדין, וכמ"ש בספרי למעלה (סימן ל"ה) על פסוק הנוגע במת, והגם שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי פה י"ל שהספרי פה לשטת ר' יונתן שס"ל דהיכא שיש ק"ו ואיסור עשה לוקין מן הדין, ובנזיר (דף נ"ד) מקשה עמ"ש וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר הנחלל מן המת, האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם וכו', אמר לך ר' יוחנן לעולם דאית ביה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו, א"כ יש על טומאת משא קרא בעשה דהזיה, ועל העונש יש ק"ו, ולשטת ר' יונתן כה"ג עונשין מן הדין. אולם בדברי הרמב"ם בשרשיו למנין המצות (שרש יו"ד) ובמנין המצות (מצוה קע"ב) מבואר שס"ל סברה זו של ההמ"ג ולכן אמר שם שאף שבכתוב אין מבואר לאסור בהמות רק גמל וארנבת ושפן וחזיר כיון שיש על שאר בהמות טמאות ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין עליהם, וה"ה שבטומאת משא דבריו עולים כהלכה שעונשין עליה מן הדין. ובספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה אחרים אומרים בא הכתוב ליתן אזהרה לחיה, ובארתי שם, דת"ק ס"ל אזהרה לחיה כמו שלמד בספרא (שם סי' ס"ט) מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה וכסברת הרב המגיד דהיכא שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין ואחרים לא ס"ל סברת הרב המגיד וס"ל דגם כה"ג אין עונשין מן הדין ולא נמצא אזהרה לחיות שאינם מפריס פרסה ומעלה גרה ולמד לה ממ"ש ובין החיה אשר לא תאכל, וידוע דאחרים היינו ר"מ, וא"כ ר"מ ס"ל דהיכא שיש ק"ו ועשה אין עונשין מן הדין ולשטתו לא יכול ללמוד טומאת משא מק"ו ומן העשה דכתיב גבי הזיה במ"ש הנוגע במת שבא על משא, ולכן למד טומאת משא ממ"ש כל הורג נפש וכל נוגע בחלל שאאל"פ כל הורג נפש ונגע בהחלל עצמו שעז"א וכל נוגע בחלל, ואאל"פ שהרג בחץ מרחוק דמקיש הורג לנוגע שהוא ע"י חבור, ואאל"פ שהרגו בחרב המקבל טומאה ונגע בו ע"י חרב, שזה כבר ידעינן ממ"ש בחלל חרב שמיירי שנגע בו ע"י החרב כנ"ל, וע"כ פירושו שהרגו בדבר שאין מקבל טומאה והסיט אותו בעת הריגתו ומלמד שנטמא ע"י הסיטו שהוא טומאת משא:

4או בעצם אדם הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דאהלות) וז"ל וזה מאמר השם או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו [ר"ל לטמא באהל] אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה הנה יטמא במגע לאמרו ועל הנוגע בעצם או במשא, ולא יטמא באהל, לפי שטומאת אהל מיוחד באדם לבד או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם, ואמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי בשר גידים ועצמות ואמרו שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה, [ומלת ד"א מחקא הגר"א], והנה בגמ' נזיר (דף נ"ג ע"ב) או בעצם אדם זה רובע עצמות, ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה וזה דלא כהספרי, ונראה שמ"ש בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי הוא סיום דברי ר' מאיר, דהא לר' יאשיה למד אבר מן החי מן בחלל חרב, ולר' יונתן למדו מק"ו מנבלה וממ"ש גבי הזיה או בחלל (כנ"ל סימן הקודם), ולדידהו מ"ש בעצם אדם היינו רובע עצמות שהם עצמות של אדם שלם, רק ר' מאיר שהוא אינו דורש כר' יאשיה ללמוד אבר מן החי מן בחלל חרב דס"ל כר' יונתן שמדבר בנוגע במת עצמו. וגם לא יכול ללמוד אבר מן החי מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כר' יונתן שס"ל דבכה"ג אין עונשין מה"ד (כנ"ל סימן הקודם) הוא למד אבר מן החי מן בעצם אדם וכ"ש שנלמד מזה אבר מן המת:

5או בקבר כבר התבאר למעלה (סימן מ"ח) שאהל פתוח אינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח וממנו למד ק"ו לקבר פתוח שאינו מטמא בכל צדדיו, ולפ"ז מ"ש או בקבר מיירי בקבר סתום שבזה גם באהל מטמא בכל צדדיו, אמנם גבי אהל שמטמא טומאת אהלים כגון אהל של בגד ושק ופשתן אמרו באהלות (פ"ז מ"ב) שצד הפנימי וצד החיצון נחשבו כשני כלים, ודינם ככלים שנגעו במת שצד הפנימי טמא באהל וצד החיצון טמא טומאת ערב כדין כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת שהשלישי טמא טומאת ערב, והוא ק"ו משם שבאהל נדמה למראה עין שהוא שני למת, שלמראה העין הוא כלי אחד עם הפנימי [כן אמר שם בספרי] עפ"ז אמר כאן שאי אפשר ללמוד גם לקבר שצד החיצון יטמא טומאת ערב גם בקבר פתוח כי בלמוד הזה אין לך להביט על אהל שממנו תלמוד, רק על דיני כלים הנוגעים במת שהוא המלמד לטומאת אהל ועליך ללמוד מן המלמד שהם דיני כלים, לא מן הלמד שהוא האהל, כי הטעם שהאהל בצד החיצון טמא טומאת ערב הוא מדין טומאת כלים שדינו ככלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת, וזה לא שייך בקבר שאינו כלי וגם הפנימי איט מקבל טומאה מדין כלי שנאמר שיטמא את החיצון, והמפ' הגיהו בכאן אתה בא ללמוד ממנו הלמד מן הלמד והתפלאו הלא רק בקדשים אין למדין למד מן הלמד ועוד פלפולים שונים ואין זה כונת הספרי כלל: