מלבי"ם על במדבר ה:יג

1ושכב איש התבאר אצלי (ויקרא סי' יו"ד) שכ"מ שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם, והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט', ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה, ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכ"מ שכתוב איש ומוציא את הקטן הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע סי' קס"ה וסי' קע"ח קדושים סי' נ"א וסי' ק"ה ק"ז ק"ט ק"י קי"ג קט"ז קי"ז קי"ט קכ"א) כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש, וליישב דעת התוס' י"ל משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (דף נ"ז), ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע סי' קע"ח וקדושים סי' נ"א) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע, שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג, וה"ה פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט' שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מבן תשע:

2ושכב איש אותה כבר בארתי בפי' התו"ה מצורע (סי' קס"ו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה ששכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה, כי מלת את מורה על הפעול, וכיון שפה מדבר גם אם שכב עמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן (סי' ס"ב) מן וכי נטמאת], היל"ל ושכב עמה, ע"כ בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותה או את הערוה כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה וזה מובא ביבמות (דף צ"ה) ועיי"ש:

3ונעלם מעיני אישה ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר לאפוקי אם ידע בה בעלה, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"ג) שכ"מ שסמך ההעלמה אל העינים מציין שהיו לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שא"י לראות וז"ש להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז):

4ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מ"ש ועד אין בה מפרש בספרי שר"ל שני עדים, שממ"ש לא יקום עד אחד מבואר שסתם עד הוא שנים ומפ' בגמ' סוטה (דף ב' ודף ל"א) שר"ל אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחד והיא לא נתפשה אסורה וזה במ"ש (בסי' ל"ה) שמפ' שמ"ש וקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה שעז"א ועד אין בה ר"ל שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [קודם הסתירה], והיא נטמאה, ר"ל אז היא טמאה לבעלה, ומלמדני שאחר קינוי וסתירה כשבא ע"א והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה, ומ"ש או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד אחד על הטומאה שבזה י"ל שלא נטמאה אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים, ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה ר"ל שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה שבזה צריך שני עדים, וכמ"ש בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה, והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה ה"ה לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ונאמר שמ"ש ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה לכן באר שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה, וכמ"ש אבל לא שמעט שעור סתירה ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו' ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, וא"צ למה שנדחק בזה בז"א. והנה עמ"ש בסוטה (דף ו') סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא"ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה, פרש"י דאע"ג דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן לי' נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקים אותה, וכן פרש"י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' ע"א שאמר נטמאת לא היתה שותה, שזה כפי הסוגיא דדף ו', והוא כמו שכתבתי (בסי' ל"ה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה אפי' עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים, זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו, לכן פי' חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי ע"א שמעיד על הטומאה ומ"ש ועד אין בה פי' שאין בה שני עדים רק ע"א ועז"א וקנא את אשתו והיא נטמאה ר"ל שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה, ובכ"ז אין הדרוש סותר את הפשט, כי מ"ש שכ"מ שאמרה תורה עד הרי כאן שנים הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות לא על הפסול לעדות שלא נקרא בשם עד כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' רצ"ו), וא"כ אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ממילא ע"א לא נקרא בשם עד, וכ"מ שאומר עד פי' שראוי לעדות והיא כשיש עוד אחר עמו, וע"כ אמר בסנהדרין (דף למ"ד) שמ"ש ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו שאל"כ אינו עד, ובכ"ז לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד, אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה מהימן לאסרה, א"כ במקום הזה גם עד אחד נקרא עד, אחר שעדותו עדות, ממילא אמרינן לפי דרך הפשט שמ"ש ועד אין בה היינו שלא נמצא אף ע"א כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על ע"א, וכן דייק בספרי כ"מ שנאמר עד הרי בכלל שנים, ר"ל שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שע"א מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו:

5והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל ובגמ' יבמות (דף נ"ז ע"ב כתובות נ"א ע"ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להוציא אשת כהן שאף באונס אסורה, וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מק"ו, ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן סי' מ"ד) שלמד ק"ו והגמ' כר"ע, והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון סוטה חמורה א"ד שנעשה בה אונס כרצון ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת"ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשטת הש"ס: