מלבי"ם על במדבר ה:ז

1והתודו את חטאתם אשר עשו מ"ש והתודו את חטאתם מלמד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה לא אם מכחיש אף שבאו עדים, אולם למה אמר אשר עשו פי' חז"ל שבא ללמד שהודאת הבן לא מהני לחייבו חומש ואשם, כי בספרא ויקרא (סי' שפ"א) ובב"ק (דף ק"ד) למד ממ"ש את הגזלה אשר גזל, שאינו משלם חומש ואשם על גזל אביו אף שנשבע הוא ואביו, ומסיק בב"ק שם שזה אם לא הודה אביו והודה בנו [כי אם הודה אביו צריך לשלם החומש] ומנלן זה שהודאת בנו לא מהני, זה נלמד ממ"ש והתודו אשר עשו, ומ"ש לאחר מכאן נזכר ולא אמר לאחר מכאן הודה, הוא משום קושית הגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי' ותירץ רבא כגון שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים וכו' דכי אשתבע בקושטא אשתבע דהא לא הוה ידע:

2והשיב את אשמו וכו' כבר נאמר זה בפ' ויקרא, רק ששם אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו, ויש הבדל בין השבה ובין תשלומין, המשיב משיב גוף הדבר והמשלם משלם דמים, וה"א שאינו מוסיף חומש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חומש שכן בכ"מ שמוסיף חומש מדבר כשמשלם דמים, לכן אמר פה והשיב וחמישתו יוסף שאף במשיב את העקר יוסיף חומש, [בגי' הספרים א"ל אלא עיקר דמים חומש מנין ואין לזה פי' דחומש ידעינן מפ' ויקרא, והגהתי כגי' הגר"א, ומ"ש עד שיהיה הוא וחומשו חמשה הוא כר' יאשיה בב"מ (דף נד), ופי' הדבר חמשה שלם לעולם ר"ל שאינו שובר את השלם לחמשה חלקים שיהיה חומש מלגו רק החומש הוא חוץ מן השלם שנשאר בשלמותו. ובארתי זה היטב ויקרא (סי' שנ"ד) והגר"א הגיה הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר חומשה של קרן, והוא כגי' הגמ' ב"מ (דף נד):

3ונתן לאשר אשם לו זה מיותר שכבר אמר והשיב את אשמו, ואם לומר שימסור לידו, כבר אמר לאשר הוא לו יתננו, ע"ז פי' ר' נתן דמלמד שיתן לבע"ח של נגזל שהוא הנגזל האמתי כאילו אליו כפר ונשבע והודה וצריך ליתן לו הקרן והחומש כמו שפי' בקצה"ח (סי' פ"ו), וגם שקיי"ל שאף שמחויב ליתן ליד הנגזל בעצמו בזה הבע"ח הוא במקום הנגזל כי האשמה הוא לו, ומזה הוציא לרבות שליח ב"ד כי בענין זה נותן לשליח ב"ד שהם המוציאין מזה ונותנים לזה, וכבר למד בספרא ויקרא (סי' שפ"ט) עמ"ש לאשר הוא לו יתננו ולא יתננו לשלוחו שיוליך לו יכול לא יתננו לשליח ב"ד וליורש ת"ל יתננו, שמ"ש יתננו מרבה יורש, וממ"ש ונתן לאשר אשם לו מבואר שנותן לשליח ב"ד, ומפרש הרי שהיה חייב לחברו [פי' שחייב ע"י גזלה וכפירה והודאה והגר"א גורס הרי שגזל מחברו מנה] ר"ל שמזה מבואר שנותן לשליח ב"ד, ויורש מוכח מן יתננו, ובזה לא יהיה סתירה בין הספרא והספרי כי צריך שני הלמודים לשליח ב"ד ויורש, וגם סרה קו' הראשונים ל"ל קרא והא בל"ז ידעינן שכל אשר לו משועבד ללוה, כי עקר קרא משמיענו שיוצא בזה ידי השבה אף שלא מסר לידו, ודבר זה מובא בש"ס (פסחים דף לא ובכ"מ) בשם ר' נתן, וע"ד הדרוש מפרש והשיב את אשמו, ר"ל שישיב להנגזל עצמו כמ"ש לאשר הוא לו יתננו, וגם ונתן לאשר הנגזל אשם לו שהוא בע"ח של נגזל שיתן לו קרן וחומש, ומ"ש בספרא ולא יתננו לשלוחו מיירי שלא עשאו הנגזל שליח בעדים ומ"ש בספרי אין לי אלא לו ושלוחו, מיירי שעשאו שליח בעדים כמ"ש בב"ק (דף ק"ד):