מלבי"ם על במדבר ט:ז

1ויאמרו האנשים ההמה אליו מ"ש האנשים ההמה מיותר, ופי' חז"ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ"ש לקמן (ס"ס כב) שהיה זה זכות מיוחד היה ע"י שהיו אנשים מיוחדים כשרים וחרדים על המצות וע"י שבאו לישאל בעצמם לא ע"י שליח שזה מציין במלת ההמה ר"ל הם בעצתם, ועז"א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה היינו שהזכות הזה שנשאל ה' ממשה והשיב לו פ' זו, היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם:

2למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר"א]. והנה הרמב"ם כתב (פ"ו מה' ק"פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אעפ"י שהוזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה, וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש להם שאין שוחטים עליהם. ולפ"ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקיי"ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם חוץ מפסח, כמ"ש בפסחים (דף סב), והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש"י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת וא"ל א"כ יזרק הדם על הטומאה, ר"ל על טומאת טבול יום היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה, והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור, וע"ז שאל, ודעת הראב"ד שטבול יום של טמא מת שוחטין וזורקים עליו כמו טבול יום של שרץ, דבגמ' (דף צ) מדמי להו להדדי, והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה [עי' במשנה למלך שם שפי' כן דעת הראב"ד ] ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם), וכבר בארתי (בסי' יט) שלדעת ר"ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, וכבר באר הרמב"ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול, וא"כ לר"ע ע"כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו, ועז"א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא"נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם טבילה ויטבול אח"כ והשיבו לו שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, וי"ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אח"כ ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם כי דם נפסל בשקיעת החמה והיה צריך לטבול ולזרוק הדם כאחד וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה, וע"ז באה התשובה שא"א ונדחו לפ"ש, ולפי מ"ש בחבורי אה"ח בארץ יהודה (סי' א' סק"ז) שלפמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' נזירות ה"ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, והוכחתי שם שה"ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח"כ נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב"ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וא"כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח, וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע"י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואינו ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות: