מלבי"ם על משלי י:כ

1כסף נבחר לשון הצדיק , מבואר אצלנו תמיד שהלשון מורם על הדבור הפנימי, ומורה על דברים מעוינים שהתבונן בדרכי הבינה, ולעומת זה השפה מורה על הדבור החיצוני מן השפה ולחוץ, וכבר בארו חכמי הלשון שהלשון מיוחס אל הבינה והפה אל החכמה והשפה אל הדעת והוא מתאים עם דברינו כי הלשון מורה על עניני בינה, והשפה שהיא חיצונית לגמרי מציין שמדבר דברים שרגיל בהם מן השפה ולחוץ וזה לא משכחת רק בעניני דעת, שידע אותם בידיעה ברורה כדברי המוחשות, שמתוך כך ידבר בהם בשפתיו מבלי עיון כלל, והפה הוא אמצעי בין לשון ושפה. ומורה על עניני חכמה שקבל מרבותיו, ואינם מובנים אצלו כעניני תבונה ולא רגילים על שפתיו החיצונים כעניני דעת, והנה לשון צדיק הוא מה שהצדיק מתבונן בעניני הצדק ע"י בינתו, הוא דומה ככסף נבחר שאין בו סיג כלל, כי כל בינת נבונים יש בו סיג, כי בהכרח יתבונן על כל חלקי הסותר עד שימצא את הראוי, והמותר הוא סיג, אבל הצדיק שהורגל לעשות צדק והוא מתבונן בו ע"י השכל השמושי שהורגל לעשותו בפועל, וכל ענין פרטי שיבא לפניו יבין תיכף ע"י הנסיון איך לעשותו מבלי ספק כלל ותיכף יקלע אל המטרה הראוי והכסף הטהור מבלי סיג, אבל לב רשעים כמעט , הרשעים שהם רחוקים מן הצדק ולבם שהוא הכח המושל שבהם אינו עומד תמיד על ענין אחד כי פוסח תמיד על מדה אחרת לרוע, עד שלבם דומה כמעט, שאין לו לב וממשלה חלוטה כלל, וכ"ש שא"א לו שיבין דרך הטוב בהחלט כי אין לו דרך מיוחד כלל: