מלבי"ם על תהילים עג:יז

1עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי, באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה"ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו, כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם, אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי אך בחלקות אשר תשית למו עי"ז הפלתם למשואות, שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא, שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע"י החלקות נפלה למשואות, כן ע"י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה"ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם, והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא, וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה' כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק, כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק, פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון, כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, עד שהטובות והרעות שירגשו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים, וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו, לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו, וא"כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה"ז עי"ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא איך היו לשמה כרגע, כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה, ואז ספו וגם תמו ע"י בלהות ושדים, ר"ל שלא נשאר מהם שארית במותם, כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז כחלום מהקיץ, כאשר יתום החלום ע"י היקיצה, כן אתה ה', בעיר בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז צלמם תבזה, ר"ל כי חיי העוה"ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח, והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג, בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו, כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה, כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא, והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר, ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז, כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר אבל בעיר, בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה"ז, ואז צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון: