מחיר יין א:א

1ויהי בימי אחשורוש וגו'. להיות שסיפורי מגילה זו רומזים על ימי חלד של אדם מיום הולדו עד שובו לעפרו, לכן התחיל במלת ויהי שדרשו ז"ל פרק קמא דמגילה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא ימים של צער כו' כמו שדרשו ז"ל פרק קמא דעירובין נוח לו לאדם שלא נברא משנברא כו'. ולזה הם ימים של צער.

2ודע, כי האדם מחובר מחומר וצורה כהסכמת כל החכמים ונקרא בפי החכמים איש ואשה כידוע ממשלי שלמה עליו השלום בגנותו האשה זרה ושבחו האשה המשכלת. גם אפלטון היה קורא לצורה זכר ולחומר נקבה כמו שבאר הרב המורה (פרק י"ד חלק א'). גם זכרוהו חז"ל חכמי התלמוד באמרם פרק המוכר את הספינה אמר רב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא זכר ונקבה בראו ואף לויתן זכר ונקבה בראו כו' אשר הכוונה גם כן על החומר והצורה הנקראים זכר ונקבה. ולויתן הוא המחובר מבין שניהם כמפורש מן החכמים וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם. ולכן, אמור שזו היא כוונת הספור בענין אחשורוש שהוא הזכר, וושתי שהיא הנקבה, האשה זרה, כמו שאבאר אם ירצה השם.

3ואמר בימי אחשורוש. שהוא האדם בכלל, ונקרא אחשורוש על שם צורתו כי היא המשלמת מהות האדם והיה מה שהוא. וקרא לצורה אחשורוש כי הוא אח וראש. וכן דרשו פרק קמא דמגילה, אחשורוש, אחיו של ראש. וזה כי כבר ביאר הרב המורה ז"ל (חלק א' פרק ו') שאח ואחות יאמרו מצד שיתוף הלשון, מצד ההשאלה, אל כל דבר מוכן להתחבר אל דבר אחד, כמו שנאמר חמש היריעות אל החומר אשה אל אחותה. ולכן קרא הצורה אח, כי הוא מוכן להתחבר אל החומר. ואפשר שהוא לשון אחוי אלכסנדרי, כי היא מתאחד על החומר כמו שנאמר במעשה בראשית, והיו לבשר אחד. וקראו ראש, למעלתו, כי הוא ראש ועיקר לאחותו, שהוא החומר. וכזה מצינו בבנימין שקרא לבניו אחי וראש על שם יוסף שהיה אחיו וראש לו, כידוע ממדרש ז"ל. ואל יקשה אליך שי"ן האמצעי שבמלת אחשורוש, כי היא נוספת במלה כשי"ן של יששכר. גם כי לקח המשל ממה שאירע, שהוא המלך אחשורוש. ואמר,

4הוא אחשורוש המולך כו'. רוצה לומר, הוא האדם הידוע. ודרשו ז"ל המולך מעצמו, כי לא היה מזרע המלוכה. ובזה גילו לנו עומק הדברים, כי באמת אדם יוכל למלוך מעצמו והבחירה תלויה בו להיות כאחד ממלאכי עליון. ואינו מזרע המלוכה, כמו שדרשו ז"ל פרק רבי עקיבא, אמרו מה לילוד אשה ביננו. גם, כי יוכל למלוך מעצמו ובבחירתו על כל נמצאי העולם או להשתעבד להשם, כמו שדרשו, וירדו בדגת הים כו', רודי' לא זכו כו' ודרשו ז"ל פרק קמא דמגילה, המולך, אמר רב, שמלך מעצמו. אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. ואמרי לה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם. רצו בזה כי הבחירה שביד אדם לפעמים היא לשבח ופעמים לגנאי, כי בנטותו אל הטובה הוא שבח לאדם וגדול ממלאכי שרת, וזהו דלא חשיב אינש למלכא של עולם כוותיה. אמנם, בנטותו אל הרע הוא לגנאי. ולקח למשל, וממון הרבה הוא דיהיב, רוצה לומר שעיקר כוונתו ותכליתו הוא אסיפת הממון. ואמר ש מלך מהודו ועד כוש, רוצה לומר, מתחילת לידתו, הנקרא הודו, כי הוד והדר לפניו והכל חושקין בו, כמו שדרשו במדרש קהלת, גם את העולם נתן בלבם אהבת העולם נתן בלבם אדם יש לו עשרה בנים והקטן מלא רירין ואוהבו יותר מכולן.

5ועד כוש. שהיא יום המיתה, שהוא המחשיך פני הבריות, והוא העדר הכרוך בעקב כל חי. ונקרא בפי החכמים חושך, כמו שביאר המורה (חלק ג' פרק י') בפסוק יוצר אור ובורא חושך. ולכן, כנה אותה בכוש שהוא לקה בעורו וחושך מאדם תארו. והנראה, שזה כוונתם באמרם וידברו במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, רוצה לומר, שהיתה נעדר ממנו כאלו היתה אישה כושית, מתה ונעדרת. וראה מה נפלא מאמרם פרק קמא דמגילה, רב ושמואל, חד אמר הודו וכוש מסוף העולם ועד סופו, וחד אמר זו אצל זו הם. ויש להקשות, למה אמרו מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם ועד סופו, ואם אין לו תחלה אין לו סוף, כי מאמר מוסכם לחוקרים כל שאין לו ראשון אין לו אחרון, ושאין לו תחילה אין לו סוף. או, למה לא אמרו מתחילת העולם עד תחילתו. אלא, נראה שבאו להעיר על כוונתינו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי, ידוע שהאדם נקרא עולם קטן, כמו שבאר באריכות המורה (חלק א' פרק ע"ב), ולכן אמרו שהודו וכוש מסוף העולם ועד סופו. כי, אחד בתחילת ימי האדם, והשני בסופו, והם כל ימי עולמו. ולהאיר על סודם אמרו מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם, כי לידת האדם הוא גם כן סוף העולם אחר, שהם ימי העיבור, שנקרא גם כן עולם, כמו שדרשו ז"ל הני חמש ברכי נפשי, נגד מי אמרן דוד, נגד חמש עולמות שדר בהן, דר במעי אמו ואמר שירה כו'. והשני שאמר שהודו וכוש סמוכין זו לזו בבחינה כי כצל ימינו עלי ארץ ואם אלף שנים יחיה כלא היה יהיה, ובבחינה זו הם סמוכים זו לזו. ועל דרך זו דרשו גם כן כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה. רב ושמואל, חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, וחד אמר תפסח ועזה בהדדי. והנראה פירוש גם כן כדרך זו, אלא שלגבי שלמה, שהיה מחכמי ישראל ומנבואיו, נתן לו עוד מלוכה יותר מבאחשורוש, וזה כי תפסח הוא על דרך כבש כשב, וכמו שבאר הרב המורה שדרך הנביאים והחכמים לדבר בדרך זו, ובאר שמילת בוחלים הוא כמו חובלים, וכן תפסח הוא מלשון תספח, מלשון ספחיני נא שהוא מיום יצירת הולד במעי אמו שמתחיל להתרקם ולספוח יחד, כמו שנאמר טרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. עד עזה שהוא נאמר על עולם הבא, שהוא הכל עוז והדר לפניו. ולכן אמר שהיה מושל מתפסח ועד עזה, בכל עבר הנהר, שהם נהרי גן היוצאים מן העדן, וזהו במלכי ישראל. אבל במלכי אומות העולם עובדי עבודה זרה אמר שמלך רק מהודו ועד כוש, שהוא יום המיתה, ולא יותר, כי אין להם חלק לעולם הבא.

6ודע, כי אמרם מסוף העולם ועד סופו, ולא אמרו מתחילת העולם ועד סופו, יש לי בו דברי נאה אזכירו לך הכא, אף על פי שאינו מעניין מאמרינו. וזה, כי גם לפי פשוטו הוצרך לומר מסוף העולם ולא מתחילת, כי כבר דרשו ז"ל ביומא פרק הוציאו, העולם מאמצעו נברא, שנאמר בצקת עפר למוצק, ורגבים ידובקו וגו'. והמוצק הוא הנקרא בפי החוקרים מרכז הארץ, ואם כן, תחילת הארץ הוא האמצע והצדדים הם הסוף. ולכן הוכרח לומר מסוף העולם ועד סופו, והוא מבואר למבין. ונחזור לדברינו. אמר שמלך על

7שבע ועשרים ומאה מדינה. נקט מנין זו המוזכר בכשירה שבנשים, שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ודרשו ז"ל בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבעה ליופי. וזו היא מעלת שרה, אבל רוב העולם הוא בהפך. בן שבע כבן עשרים, ובן עשרים כבן מאה. וזהו אמרו בכאן שבע ועשרים, מנין המועט קודם, ולא נקט במנין הגדול יותר, מאה, כי אמרו ז"ל בן מאה כאילו מת ובטל מן העולם.

8ואמר שאלו השנים הם מדינה. רוצה לומר שעוסק בהנהגת המדינות ואסיפת הממונות שהוא כלל המבוקש לרוב בני אדם, ואינם חושבין על תכלית הנפשי אשר אחרי מותן. ואפשר שמדינה רוצה לומר לשון ריב מדון, כלומר שבכל שניו יש לו ריב ומדון עם יצרו הרע לכבשו כמו שאמרו ומושל ברוחו מלוכד עיר. ואמר

9שבע ועשרים ומאה מדינה. כי כל שנה ושנה יש לו ריב ומדון מיוחד, כאמרם ז"ל פרק החליל, בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו כו'. נקט יום לשנה.