מלאכת שלמה על משנה ערכין ח:ב

1אמר אחד הרי היא שלי וכו' ביד שם בהלכות ערכין פ"ח סימן ג' ד' ה' ו' ז' ורפ"ט דכלכות מכירה ובת"כ היא שנויה פרשה ד' דפרשת בחוקותי:

2עד עשר אית דלא גרסי מלות עד בכולה מתני' וכן הוא שם ביד וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקן בשם רוב הספרים:

3חזר בו של מ' ממשכנין מנכסיו עד עשר נמצא ביד גזבר עשרים ובן שלשים יתן שלשים הרי חמשים:

4ונפרעים משל עשר את המותר עד שיהא להקדש בה עשר סלעים הואיל וזה שם אותה בעשר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזהו טעם כולם. ובגמ' בלשון שני רמי תנן חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין משל עשר את המותר והתניא משלשין ביניהם אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה פי' רש"י ז"ל מתני' בזה אחר זה דהשתא אמר בן חמשים לגזבר כי הדרי שבקי לך בר ארבעים ברייתא שחזרו בבת אחת משלשין ביניהם שלשה ראשונים נשכרים ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולן ומכרה גזבר בשוויה בחמש סלעים נמצאו פחותים מ"ה סלעים יתן בן חמשים העשרה שלו לבדו וּמֵעֶשֶר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהם ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' יתן השליש ובן שלשים השליש ששלשתם שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתם ע"כ אבל רעז"ל תפס והעתיק לשון הרמב"ם ז"ל ממש אשר שם בפ"ח והראב"ד ז"ל השיגו שם. וז"ל הרגמ"ה ז"ל כשחזרו כולן כאחת משלשין ביניהן כיצד של חמשים יתן ט"ו ושל מ' חמשה מתוספתו וחמשה מתוספת בן שלשים ובן שלשים יתן חצי תוספתו וחצי תוספתו של בן עשרים ובן עשרים יתן חצי תוספתו וחצי מן הנותר שנפרעין מבן עשר עכ"ל ז"ל:

5הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים בקצת ספרי יד נ"א וכל אדם אומרים בעשרים ואחד. ואיתא להאי בבא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ג:)

6הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש בגמ' פריך למימרא דחומש עדיף ורמינהי דתנן בפ"ד דמסכת מעשר שני בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע [ואיסר] את של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן ומשני הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם גבי מעשר שני דחומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו הוא והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע"ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתרות דמיו אין נהנה אלא הוא ולהכי קרנא תיפרוק שפיר חומשא לא איכפת לן. והתם בירושלמי משני דלהכי לא חששו לתוס' חומשו אע"ג דבעל הבית בעי למיתב דהא חומש של סלע הוי דינר ודינר הוי כ"ד איסרין כדאמרי' בפ"ק דקדושין מפני שהוא יכול להערים על החומש ולפוטרו ממנו כדתנן התם מערימין וכו'. והקשו תוספות ז"ל דמאי קושיא דהא דהבעלים קודמין זהו כשאין אחר פודהו ביותר דהבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים אבל התם גבי מעשר בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר ומסיפא נמי ליכא למיפרך דקתני אחד אומר הרי היא שלי בעשרים ואחד הבעלים קודמין ונותנין כ"ו והכא גבי מעשר קתני דאחר קודם דהאי נמי לאו קושיא היא דמידי הוא טעמא אלא מפני שמוסיף על הקרן שהוא עשרים הכא נמי במתניתין דין הוא שיקדמו הבעלים שגם הם מוסיפים על הקרן כשנותנים עשרים ושש שנותנין האחד יותר על העשרים והחומש בשביל החומש של הקרן שהוא עשרים ושמא הוא מקשה כך מ"ש שכופין הבעלים לתת דמים שאמר האחר וחומשו על מה שאמרו האחרים דקתני שהבעלים נותנין כ"ו כ"ז והכא קתני כשהבעלים אומרים בסלע והאחד אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם ואין אנו כופין את הבעלים שיתנו סלע ואיסר עם החומש דקתני האחד של סלע ואיסר קודם ולא קתני הבעלים נותנים חמשה דינרין שהוא קרן וחומש ואיסר ומשני הכא חומשא רווחא דהקדש חומש עדיף הלכך כופין את הבעלים. התם דחומשא רווחא דבעל הבית עכ"ל ז"ל בשם הר"ר אלחנן ז"ל. ולפי הגירסא של קצת ספרי יד שכתבתי לא קשה מידי: