מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא ג:ג

1כל חזקה וכו' ריש פירקין. ופי' נמקי יוסף ז"ל כל חזקה בין חזקת שלש שנים דקרקעות ועבדים ואילנות בין חזקה דלאלתר כגון הני דמפרשין לקמן ע"כ. ואיתא בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתק"ג:

2והוא אמר לו ס"א לא גרסי' ליה. וכן ג"כ מלת מעולם מחקה הר"ר יהוסף ז"ל גם מלות אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה כתב שלא מנאן בכל הספרים. גם מלת משום ירושה הגיה מחמת ירושה:

3שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה בגמרא פריך פשיטא דכיון דאין לו טענה אינה חזקה ומשני מהו דתימא האי גברא מיזבן זבן להאי ארעא ושטרא ה"ל ואירכס והאי דקאמר הכי סבר אי אמינא מיזבן זבנה לי האי ארעא אמרי לי אחוי שטרך שאינו בקי בדינין לידע שחזקה במקום שטר עומדת הלכך לימא ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס דכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנן לא ילפינן ליה למיטען. וכתב רשב"ם ז"ל שמעינן מהכא דאי הוה טעין הכי מהימנינן ליה דכה"ג אינו קרוי טוען וחוזר וטוען דאין זה מכחיש טענות הראשונות ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל שלא אמר לי אדם דבר מעולם וה"ה דאפילו אם אמר זבינתה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרת לי כדקתני סיפא אלא הא עדיפא ליה למנקט שלא אמר לי אדם מעולם דבר לאשמועינן דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמרי' בגמרא ע"כ:

4שנתנה לי במתנה ה"ז חזקה כך צ"ל:

5והבא משום ירושה פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) ותוס' בפירקין דף נ"ב. והא דקתני משום ירושה ה"ה משום לקיחה וכדכתבינן בפירקין דלעיל סי' ה':

6אינו צריך טענה ודייקינן בגמרא טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעדים שדר בה יום א' בעי והכי קיימא לן:

7האומנין שנותנין להם כלים לתקן כיון שמביא ראיה שהיה שלו ונתן לו לתקן לעולם אין להם חזקה אפילו החזיקו בהן האומנים זמן מרובה דהא חזקת מטלטלין לאו בשלש שנים תליא אלא אפילו לאלתר כל היכא שהוא תופש בהם הרי הם בחזקתו רשב"ם ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל שם פי"ג מהלכות טוען וגם הטור בסימן קמ"ט פירשו להאי אומנין לענין חזקת קרקע דומיא דאריסון ושותפין ואפוטרופסין דלענין חזקת קרקע איתני' וז"ל הרמב"ם ז"ל האומנין שהיו בונים בקרקע או מתקנים אותה שנים רבות אין להם חזקה ירדו מאומנותם אם אכלו אותה שלש שנים אחר שירדו מאומנותם יש להם חזקה ע"כ:

8והשותפים בפי' רעז"ל וה"מ דאין בקרקע דין חלוקה. אמר המלקט פי' דהתם כשאין בקרקע דין חלוקה מנהג הוא לאכול זה שלש או ארבע שנים שלימות כל השדה ואח"כ זה משום דבשניהם מחד אינו כדאי. וכתב רשב"ם ז"ל האומנין והשותפין בסדר משנת רבינו גרשום ה"ג השותפים והאפוטרופסים והאריסים אבל אומנין לא קתני והכי היא מסקנא בגמרא דכ"ע יש שותף שאין לו חזקה וכיון דשותף אין לו חזקה כ"ש אומן כדמפרש בגמרא ע"כ. ובגמרא גרסינן הכי אבוה דשמואל ולוי תנו במתני' שותף אין לו חזקה אבל אומן לא תנו דכ"ש הוא דאין לו חזקה דהא אין לו חלק כלל דנימא מיגו דהיה לו חלק בו קנה מחברו את חלקו אלא ודאי לתקנם נתנם לו ושמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה דאם איתא דלא מכר לו חלקו היה לו לעבוד את האדמה ולאכול הפירות בשותפות ומוקמינן לה למתניתין בדלית בה דין חלוקה ושמואל מיירי בדאית בה דין חלוקה וכדפי' רעז"ל. וק"ק לע"ד להרגמ"ה ז"ל דלא גריס במתניתין אומן הלא אני רואה שיש על אומן פסקא ותלמוד לקמן בגמרא בדף מ"ה והובא ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל דבשלמא לאמוראים דלא תנו במתני' בהדיא אומן כיון שהם מודים דמכל שכן הוא דאתי אומן משותף וכדכתיבנא ודאי שמודים לחילוקים שמפ' בגמרא עליה דאומן דהיינו מה שכבר פירש רעז"ל שהיא דעת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים זולתי הרי"ף ור"ת והרמב"ן ז"ל או יודו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאומן בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי א"נ החזרתים לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתינהו ניהלי לא מהימן דלא אמרינן מגו איך שיהיה אין קושיא עליהם אי איכא תלמוד עליה דאומן כיון שהם מודים לדין במכ"ש כדכתיבנא ועוד שהתלמוד נסדר באחרונה והם היו בתחלת האמוראים אמנם לרבינו גרשום ז"ל קשה דמאחר שראה שנקבע בתלמוד תלמוד וגמרא ושקלא וטריא טובא דעליה דאומן כיצד לא גריס ליה במתני' מאחר שהסכים התלמוד דגרסינן ליה במתני' ועל התלמוד ג"כ קצת קשה דמאחר דגרסינן ברישא דמתני' אומן אמאי מפרש בתלמודא דין השותפים ברישא ושמא דצריך לגרוס במתניתין ברישא שותפים אע"ג דהוי זו ואין צריך לומר זו או שמא קבע בתלמוד ביאור דיני שותפים שהוא מוסכם בגרסא והדר מפרש גמרא דאומן שאינו מוסכם בגרסת המשנה אלא במכ"ש דשותף אתי. ועוד תימא בעיני לאמוראים דלא תנו במתני' בהדיא אומן משום דמכ"ש דשותף הוא והלא כמה משניות איכא בשיתא סדרי משנה דאית בהו כמה באבי דאתו במכ"ש ואעפ"כ תני להו. ברובם לא זו אף זו קתני ולפעמים זו ואין צריך לומר זו א"כ מ"ש הכא דלא תנו לאומן בהדיא ולתניוה ברישא דלהוי זו אף זו דעדיף טפי והדבר צ"ע לע"ד. ודייק הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעים דף ש"ל אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה:

9והאריסין גמרא אמאי אין לו חזקה והלא עד האידנא שהיה באריסות פלגא היה נוטל כדין אריס והשתא אכלה כולה שלש שנים ואין זה דרך אריסין והיה לו לבעל השדה למחות א"ר יוחנן מתניתין באריסי בתי אבות מיירי פירוש שרגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולין להחליפו באריסין אחרים ואותם אריסים נהוגין לאכול כל הפירות שנים ושלש שנים ואח"כ יאכלו הבעלים כמו כן הלכך אין להם חזקה אבל שאר אריסין יש להם חזקה:

10והאפוטרופסים. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם אינם נאמנים בעבור מה שהחזיקו בידם לומר לקוחין הן בידי:

11אין לאיש חזקה. בגמרא דייק הא ראיה יש פי' רשב"ם ז"ל דקתני מתניתין אין לאיש חזקה שאין חזקה מועלת לו לקיום מקחו אבל ראיית עדים או שטר תועיל לו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו דלא דמי לתלויה וזבין דזביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני אבל הכא דליכא אונס כ"כ לא גמרא ומקנייא דמי לא תנן דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה וכ"ש כשמכרה לבעלה עצמו דתנן בפ' הניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דיכולה לומר נחת רוח הוא דעשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומשני דמתני' דדייקת מינה שפיר אין לאיש חזקה הא ראיה יש בנ"מ מיירי דכיון דהנכסים שלה לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דיכולה היתה למחות בבעלה שלא ימכור אם לא היתה חפצה הלכך אם יש לו עדים או שטר שמכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה הוי כמקח קיים ומתניתין רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר ס"ל בברייתא דדבר של שני שותפים שהגוף לזה ופירות לזה אין כח לשניהם למכור דלא זה קרוי בעליו ולא זה קרוי בעליו. עוד אמרינן בגמרא דהא דתנן לא לאיש חזקה בנכסי אשתו דמשמע דאינה צריכה למחות בבעלה הואיל דלית לה [לי'] חזקה לא קשה לרב דאמר צריכה למחות במחזיק בנכסיה דזימנין שהיא צריכה למחות כגון אם מכר אישה שדה שלה ואכלו הלוקח מקצת זמן בחיי הבעל ושלש שנים שלימות אחר מיתת בעלה דמגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה כי אמר נמי את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן:

12לא לאשה חזקה בנכסי בעלה. גמרא פשיטא כיון דאית לה מזוני מהבעל הכל יודעים דלפירות יורדת והלכך לא מיחה ומשני לא צריכא דייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה ואשמעינן דאפ"ה לא קפיד בעל אי אכלה אף מהאי ארעא והלכך לית לה חזקה ודייקיין חזקה הוא דלית לה בלא שטר הא ראיה יש דאם יש לה שטר מפירה מבעל הוי מקחה קיים ואמאי לימא לגלויי זוזי הוא דבעינא שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי וקשיא למ"ד בגמרא לא קנתה דלגלויי זוזי היא דבעי ומשני אלא דוק הכי הא ראיה יש אם השטר הוא על שנתנו לה במתנה דהתם ודאי גמר ונתן לה דליכא גלויי זוזי:

13לא לאב בנכסי הבן. היינו דוקא כל זמן שסמוך הבן על שלחן האב אבל אם חלק עצמו מאביו יש להם חזקה זה על זה ותניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ומוקי לה בגמרא במגורשת ואינה מגורשת דאילו מגורשת לגמרי אין לה עוד מזונות ממנו אע"פ שלא גבתה עדיין כתובתה. ירושלמי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה יש לה חזקה ולא לאב בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה ולא לבן בנכסי האב בחיי האב אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה ואיכא לדמויי להא דתניא לעיל בן שחלק ואשה שנתגרשה וכו'. וכתב המרדכי בפ' השואל דהה"נ נמי דאין חזקה לחתן בנכסי חמיו. וכתב ג"כ הריב"ש בסימן רנ"ב שכתב הרשב"א ז"ל דהא דתנן לא לאב בנכסי הבן ה"ה בנכסי הבת וכן הבן או הבת בנכסי האם וכן נמי אח ואחות אע"פ שאינם בדין זה שהרי אין דרכן להשתדל ולהיות סמוכים ע"י אחיהם ואחיותיהן מ"מ לפעמים אין להם חזקה אם יראה בעיני ב"ד שזה סמך על אח זה בעסקי נכסיו ובכיוצא בזה הכל תלוי בעיני ב"ד לפי מה שהוא ענין ע"כ הובא בבית יוסף ח"מ ריש סימן קמ"ט ועיין על זה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתק"מ. וכתוב עוד שם בתשובות סימן תתקנ"ז דגרסינן בגמרא חזקה הוא דאין לאיש בנכסי אשתו הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעא כלומר והדין כן שהם שלו ועליה להביא ראיה ע"כ:

14בד"א דבעינן שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה שזה טוען לקחתי וזה טוען לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה אלא שזה מחזיק בקרקע וזה מודה שנתנו אלא שעכשיו רוצה לחזור במתנתו או אם הן אחין שחלקו ועכשיו רוצה האחד להטיל גורל פעם אחרת תכף שנעל או גדר פרצה שהיה. יכול ליכנס בה בריוח ועכשיו אינו יכול ליכנס אלא בדוחק או פרץ אפילו מעט שיוכל ליכנס בה יותר בריוח הרי חזקתו חזקה לאלתר ושוב אין יכולין לחזור בהן נמקי יוסף. וז"ל תוספת יום טוב בד"א לשון הר"ב דאינה חזקה ומסיים רשב"ם ז"ל וגם יש מהן דהויין חזקה וצריך שלש שנים ע"כ:

15ונעל וגדר. וכו' ר"פ הזורק דגיטין. וי"מ נעל היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר הדלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חברו והיא סברת רשב"ם ז"ל אבל רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בח"מ ער"ה כתב וכגון שעשה הדלת ונעלה ע"כ והיא דעת אמו הרא"ש ז"ל ועוד האריך שם סימן קצ"ב. ועיין בחדושי הרשב"א דף נ"ב. ובנמקי יוסף ז"ל כתוב דהעלו האחרונים ז"ל דנעל כל שהוא דאמרינן ר"ל דכל שנעל את הדלת קנה שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו והשתא אתי שפיר הא דלא קאמר בגמרא האי נעל היכי דמי כי היכי דאמר גבי גדר ופרץ משום דמלישנא דמתני' דאמר נעל כל שהוא משמע שפיר דבנעילה לחודא ולאלתר סגי ע"כ. וכתוב בהרא"ש ז"ל ובמכר נמו קניא חזקה כדמוכח ההיא דשור שנגח את הפרה דהמוכר את הבית קנו ליה בחזקה וכן מתניתי' דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה והא דלא תני במתני' והמוכר משום דבמה ד"א במחזיק איירי במוכר ולוקח ולהכי לא הזכיר בסיפא מוכר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל נעל גדר ופרץ כל שהוא פי' רשב"ם ז"ל דלא גרסינן בפניו משום דבנכסי הגר לא שייך בפניו ואינה קושיא דאיכא למימר משום דנותן מתנה ואחין שחלקו נקט בפניו ומיהו ל"ג ליה דדייק בגמרא אברייתא דרב שרביה בפניו אין שלא בפניו לא ואמתני' ה"ל למידק ועוד דבעי רב במתנה היאך תיפשוט ממתני' דאנותן מתנה קתני בפניו אי גרסינן ליה ע"כ:

16כל שהוא. לאו דוקא דמסתמא דבר ניכר בעינן אלא כדמפרש בגמרא גדר כגון דמעיקרא הוו סלקי לי' ברווחא והשתא בדוחקא ופרץ הוא בהפך מזה דמעיקרא הוו עיילי לה [בדוחק והשתא בריוח]. וביד פ"א דהלכות מכירה וברפ"ק דהלכות טוען ונטען ובפי"ג מפוזר ובפי"ד סימן י"ב י"ג. ובטור אבן העזר סימן פ"ז ובח"מ סימן קל"ד וסימן קמ"ו וסימן קמ"ט וסימן קנ"א וסימן קצ"ב וסימן רע"ה: