מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא ט:ד

1האחין השותפים ביד שם פ"ט סימן ו' י"ג י"ד: ובטור ח"מ סימן קע"ז: הגהה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו האחים והשותפים וכו' פי' האחין שהן שותפים וכן פי' זו ששנינו בבכורות האחין השותפין בזמן שחייבין בקולבון האחין שהן שותפים ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים בסתם לכל דבר ובגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפוסת הבית ביחד עסיקינן ואוקימנא בגמרא לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא ופי' הענין כגון שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרינן בבראשית רבה במלכות הרשעה הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עשיר נעבדיני' פוליטוס ואם אינו עשיר ומחמת ממונם של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחים ע"כ. לאחין השותפים וגרסינן בתוספתא דאם יש בנים מרובין לאחד מאלו האחין ולאחר אין לו או שיש לזה נכסי מלוג מרובין ולאחר אין לו לעולם נזונין יחד בנכסים לאמצע וכן אמר שם עשו כלים לנשותיהן ולבניהם ובאין לחלוק הרי אלו לעצמן עשו כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקי' והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק האחים שחלקו מה שעליהם שמין מה שעל בניהן ונשותיהן אין שמין ופירשו בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין פי' כי כלים אלו שהם יקרים אינם מוחלין ומיירי ודאי שיהיו כולם גדולים דאי גדולים וקטנים כבר אמרנו לעיל דאין הגדולים מתפרנסין על הקטנים אבל כשכולם גדולים מחלו אהדדי ואין מקפידין זה על זה משום דמרויחין בשותפותם שיש להם קול ומרבין להם בנדוניא לקול עשרם יותר משהי' כל אחד לבדו. אמר המחבר אם כל האחין בעלי אומנות ומרויחין ומביאין לבית הכל לאמצע אבל אם לאחד יש אומנות והוא מרויח לבדו ולא האחרים הוי שלו דומיא דמציאה שהיא שלו כדאיתא בירושלמי הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל: בפי' רעז"ל אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וכו' פי' שפירשו כן בשעת לקיחה וכדמוכח בגמרא כדפי' בתוספת יום טוב:

2חלה פי' באונס הוא דמתרפא מן האמצע. אבל אם חלה בפשיעה דהיינו מצנים פחים דהיינו קור וחום דפחים הוי מלשון עד שיפוח היום יתרפא משל עצמו ואפילו נתרפא כבר מן האמצע יש לו לפרוע להם והכי משמע לישנא דתנן חלה ונתרפא וסברא היא כיון דלא מחלי מידי לכשפשע בה איהו. ומיהו קתני בתוספתא אמר רבן גמליאל בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע כלומר ואפילו חלה בפשיעה וטעמא דמילתא משום דרפואה דאין לה קצבה כמזונות היא כדאיתא בכתובות וכבר פירשתי דמזונות נזונין מן האמצע וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דקיימא לן בכתובות כר"ג דחייב הבעל ברפואה כזו לאשתו ור"ג אזיל לטעמי' בהא משמע דבהא נמי הלכתא כותי' דאע"ג דאפשר לחלק אנן לא פלגינן עלי' מסברא דנפשין ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא כשאין רוצין לחלוק הוא דאמרינן הכי אבל אם רוצין לחלוק אע"פ שכבר חלה אין חלוקת שותפותם מעוכבת בשביל חליו וכיון שחלקו אינו מתרפא מן האמצע דקודם חלוקה הוא מטעם שאין מקפידין זה על זה אבל השתא ודאי מקפידין וכל זה נראה נכון בעיני האחרונים עכ"ל ז"ל. ועיין עוד בחדושי הרשב"א ז"ל:

3האחין שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב שושבינות בסתם אבל אם פירש האב בהדיא שהשושבינות תחזור לאותו הבן חוזרת לאותו הבן ואינה חוזרת לאמצע. וביד פ"ז דהלכות זכיי' ומתנה ובספ"ח דהלכות שלוחין ושותפים וכתוב בשלטי הגבורים כתב מימון ז"ל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בשעת הנשואין אין גובין בב"ד שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכן פי' הרשב"ם ז"ל במשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד או ששלח לו שלא בשעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות ע"כ. ומתוך דברי הטור [מובא בתוי"ט] ומגיד משנה משמע דפליג הרמב"ם ז"ל עם הראב"ד והרשב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל [סובר] דווקא בשעת הנשואין והם ז"ל סוברים אפילו שלא בשעת הנשואין ע"ש ולכאורה נלע"ד דבתרתי פליגי דוק. כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת כי תצא בפסוק ופרשו השמלה כי זאת לפנים בישראל מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובודקי' אותן והעדים משמרין להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינים ע"כ: