מלאכת שלמה על משנה בבא קמא ו:ד

1השולח את הבערה. וכו' ונלע״ד דאפשר לומר דאגב דתני המגדיש ותנא נמי לעיל מינה אכילת הבהמה קמתו של חברו תנא נמי השולח את הבערה דכתי' ביה בקרא דנזקי האש ונאכל גדיש או הקמה או השדה ובדין הא דה״ל למיתני ברישא המדליק בתוך שלו דביה איירי קרא דכי תצא אש או למיתני ברישא השולח את הבערה דואכלה עצים וכו' דמייתי ליה התם לקרא דכי תצא אלא אגב דתנא גבי בהמה הניחה בחמה או שמסרה לחש״ו חייב תנא בתרא דגבי בערה פטור ותנא נמי כל דאביזרהא והדר תנא השולח את הבערה ואכלה עצים וכו' וכמו שנכתוב בסמוך בס״ד. ובפ' האיש מקדש מפר' הפקח חייב ולא השולחו אע״ג דקיי״ל שלוחו של אדם כמותו משום דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אבל חש״ו דלאו בני דעת נינהו ולאו בני שליחות נינהו לא שייך למימר בהו דברי מי שומעין. וכתוב בנמקי יוסף בריש פירקין (בבא קמא דף כ״ה) בשם הרא״ש ז״ל דהמשלח את הפקח פטור אפי' מדיני שמים. ובגמ' פליגי ריש לקיש משמיה דחזקיה ור' יוחנן ריש לקיש אמר ל״ש דפטור מדיני אדם אלא שמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב מ״ט ברי היזקא והוי כמי שמסר שורו לחש״ו דחייב בנזקו דשור מזומן להזיק והאי שלהבת נמי היזקו מצוי ומזומן ור' יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת פטור דלא ברי היזקא כמו שור ולא מיחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל דהלכתא כותיה דריש לקיש משום דחזקיה רביה דר' יוחנן. ועיין במ״ש לעיל פ' ראשון סי' ב' בשם נ״י ז״ל:

2בא אחר וליבה. ירוש' אית תנאי תנו וליבה ואית תנאי תנו וניבה מאן דמר וליבה דכתיב בלבת אש מאן דמר וניבה דכתיב והיה בלבי כאש בוערת פי' אש בוערת דומה כאלו מדברת כאדם הרוחש בשפתיו וכהא דאמרי' בעלמא גחלים לוחשות והוי כמו בורא ניב שפתים דבגמ' דילן:

3ליבתו הרוח כולן פטורין. אם היה הרוח שאינה מצויה ואם בא רוח מצויה האחרון חייב דה"ל לאסוקי אדעתיה וה"פ דמתני' אחד הביא עצים וא' הביא אור או בהפך לעולם האחרון חייב אם הוא ליבה ואם אחר שלישי ליבה המלבה חייב ואם לא ליבה לא האחרון המביא את העצים או את האור ולא אחר שלישי אלא הרוח ליבתו שניהם פטורים בין המביא עצים בין המביא אור אפי' שהוא אחרון. וליבה וליבתו הרוח דתניא בברייתא בגמ' דאם אין בלבויו לבדו בלא סיוע הרוח כדי ללבות דפטור מיירי בין ברוח מצויה בין ברוח שאינה מצויה וכגון שקודם לבוי כבר בא הרוח שלבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שכבר בא כך לי שאינה מצויה כמצויה אבל ר"י פירש דברוח מצויה מיירי מתני' וא"ת א"כ יתחייב האחרון של הנחת העצים או האור אע"פ שהרוח ליבתו וי"ל דאה"נ וליבתו הרוח דקתני במתני' דפטורין קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתו הרוח כברייתא דבגמ' וכן משמע לישנא דכולן פטורין ובאין בלבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבותו תוס' ז"ל. ונלע"ד דה"פ דפי' רעז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין בין האחרון המביא העצים או האור אם ליבה הוא והרוח ובין אחר שלישי אם ליבה הוא והרוח. וכתוב בנ"י ז"ל לבתו הרוח כולן פטורים לא מיירי ברוח מצויה דבכל דוכתא אשכחן דמחייב לענין אש כשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו או כופף קמתו של חברו בפני הדליקה היכא דמטיא ליה ברוח מצויה לפיכך פי' רבינו שמשון ז"ל דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן מוקי לה בירוש' ברוח של אונסין ע"כ והוא פי' ראשון שכתבתי בשם תוס' ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל פי"ד דהלכות נ"מ כתב ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין ע"כ וכן בטור שם תי"ח:

4השולח את הבערה אפשר דנקט השולח אגב רישא א"נ לאשמועי' דאפי' אם לא אכלה אלא עצים או אבנים או עפר חייב השליח א"נ נקט השולח משום קרא דכתיב כי תצא דמשמע מעצמה שהוא לא הדליק אלא בתוך שלו והיא הלכה מאליה ודלקה בשל חברו ואעפ"כ קראו הכתוב המבעיר את הבערה לאשמועי' דאשו משום חציו כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד אבל שם ביד פי"ד דהלכו' נ"מ הלשון כך אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים וכו'. וגם שם כתוב ברוב דיני נזקי האש המדליק בתוך של חברו ועברה וכו' חוץ מדין המדליק את הגדיש שהיו בו כלים טמונים שפי' שם שאם הדליק בתוך שלו ועברה לשדה חברו שפטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וכמו שמובא ג"כ בגמ' כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

5שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים. וכו' וצריכי דאי כתב רחמנ' קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנ' משום דשכיח אש גבייהו ואין בני אדם מזדהרין בכך דלכך עומדי' ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא דאנוס הוא ואי כתב רחמנא גדיש ה"א גדיש חייב רחמ' משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא. קמה לאשמועי' מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ור' יהודה דמחייב אטמון לקמן בסי' ב' איצטר' לרבות כל שאר בעלי קומה כגון אדם ובעלי חיים ואילנות ורבנן מאו נפקא להו. שדה איצטר' לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמ' שדה לחוד ה"א שדה ר"ל מה שבשדה דהיינו תבואה אין מידי אחרינא דהיינו קרקע ממש אימא לא להכי כתב קמה בהדיא לתבואה דהשתא תייתר שדה לגופה של קרקע:

6עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות. וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה ומפר' רבא בגמ' דאפי' בשדה קוצים שנוח האש לבער בה ולדלג אפ"ה פטור ומוסיף רב פפא אמתני' דבעינן שיהא הגדר גבוה מדבר הנשרף אם היו קוצים ד' אמות משפת הקוצים ולמעלה לפי שקוצים בקל נאחז בהן הדליקה ואפי' הגדר גבוה מאד הרבה בקל יעברו גחלים או שלהבת וידליקו הקוצים ע"כ פי' הרא"ש ז"ל משמע מפי' ז"ל שהקוצים הם הנשרפים בשדה חברו אבל מפי' רש"י ז"ל משמע דאפילו בשדה קוצים דקאמר רבא קאי אקוצים שבשדה של המזיק שהדליקה יוצאה משם וכן משמע קצת ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד פי"ד שכתב שם וז"ל עברה גדר אומדי' גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. והאי שיעורא דד' אמות כששלהבת מתמרת ועולה כלפי מעלה אבל נכפפת פי' שהיא נסרכת בעשבים ובקסמים שע"ג קרקע אפי' עד מאה אמות לרב ותניא כותיה בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצוין לה אפי' עד מאה מיל חייב אלא דבמתני' איירי בקולחת ומתמרת לענין גובה דהיינו גדר דעברה דרך הרבים אכתי לא איירי תלמודא ביה ומ"מ ה"ה לענין רוחב כדתניא בברייתא בגמ' אפי' עד מאה מיל חייב. ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות חייב ותירץ רב פפא תנא דידן קחשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות נמי פטור עד ד' אמות פטור דס"ל עד ועד בכלל ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות או שלש אמות חייב וד' אמות פטור דס"ל עד ולא עד בכלל וכולהו שוין בד' אמות דפטור. ופלפלו תוס' ז"ל אי גרסי' בברייתא עד ובמתני' לא גרסי' עד או בהפך או אי גרסי עד בתרוייהו. והעיקר דל"ג עד לא כאן ולא כאן אבל אע"ג דהוה תנינן במתני' עד ובברייתא לא הוה תנינן עד שייך נמי שפיר למיפרך וכו':

7או דרך הרבים סתמא כר' אליעזר דאמר בסמוך שש עשרה כדרך פטור והוי סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ. אמר המלקט אע"ג דבלאו הכי ר' אליעזר שמותי הוא אפשר לומר דאתו ז"ל לאשמועי' דאתא תנא לאשמועי' בהאי סתמא דאפי' במדליק בתוך של חברו ס"ל לר' אליעזר דיש לו שיעור וסד"א דבמדליק בתוך שלו מיהא נקטי' הלכתא כותיה קמ"ל דגם בזה הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כנלע"ד ועוד אכתוב ע"ז בסמוך בס"ד:

8או נהר. בברייתא בגמ' או נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות פטור. ובגמ' או נהר רב אמר נהר ממש ואע"ג דליכא מיא הוי כדרך הרבים ושמואל אמר יאור קטן שמשקין ממנו השדות ואי אית ביה מיא אין אי לא לא. לפי פי' רעז"ל המדליק את הגדיש היא ראש משנה ושם צריך לכתוב סי' הה"א ולמחוק אותו מכאן. אבל בירוש' ובבבלי שתיהן ראשי משניות רצוני לומר בבא דהמדליק בתוך שלו וגם בבא דהמדליק את הגדיש. וכתב הרא"ש ז"ל המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חברו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע"כ וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שם ביד שכתב רפי"ד המדליק בתוך שלו ועברה הדליקה חייב לשלם נ"ש שנא' כי תצא אש וכו' הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה ע"כ. [הג"ה ה"ר יהוסף ז"ל מחק הוי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים תעבר ויש ספרים שהיה מנוקד תְעַבֵר וי"ס אחרים תַעֲבֹר ע"כ]. ומ"מ ק"ק לע"ד שהרי ברישא דמתני' קתני סתמא דמשמע אפי' במדליק ברשות חברו ואעפ"כ קתני שיעורא דד' אמות בגדר או דרך הרבים דסתמו ששה עשר אמה וכן נהר או שילולית דרחבן ח' אמות כדאיתא בברייתא בגמ' וכדכתבי' ומיהו ברייתא דעברה נהר או שילולית שהן רחבין ח' אמות בתוספתא קתני לה בתר בבא דמדליק בחוך שלו ומטעם זה נראה שפסקה להלכתא הרמב"ם ז"ל שם ביד בתר הדליק בתוך רשותו וכו' דכתיבנא לעיל בשמו ז"ל אבל בבא דמתני' דלעיל דקתני עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות ומאי דמפ' עוד בגמ' ואפי' בשדה קוצים וגם מאי דאמרי' ומשפת קוצים ולמעלה לא הביאה ז"ל כיון שהוא פוסק הלכתא כר"ש דקאמר הכל לפי גובה הדליקה. ונראה דשיעור גובה ד' אמות בגדר הוי סברת תנא אחרינא מלבד כל הנהו סברות דתנאי דאיתא במתני' ולית הלכתא כותיה אלא כר"ש בין ברוחב בין בגובה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל להרי"ף ז"ל כיון דקיימא לן כר"ש דאין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב ואע"ג דלכאורה לא איירי ר"ש אלא לענין רוחב ע"כ. ומ"מ תימא הוא שרבא ורב פפא שהם בתראי דפירשו מתני' דקתני שיעורא דד' אמות ולא חשו כלל כלל לדבריהם. ומיהו אפשר דבכלל מה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם ז"ל עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצוין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב ע"כ. נכללו דבריהם. דמשמע שר"ל אם ראויה לעבור חייב אפי' ביותר מד' אמות ואם אינה ראויה לעבור פטור אפי' בפחות מד' אמות ונמצא שבכלל דברי ר"ש דבריהם דרבא ורב פפא שפירשו דברי ת"ק דמתני' שיעורא דד' אמות כך נלע"ד. אח"כ מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל למתני' שדימה בפירוש דברי ר"ש ביותר מן השיעור הראוי לשער שתעבור הדליקה שהוא פטור משום דהוי כאילו עברה גהר או גדר גבוה ד' אמות ע"כ אלא דמשמע מפירושו ז"ל דגדר גבוה ד' אמות הוי מוסכם דפטור לכ"ע בכל גוונא אפי' ראויה לעבור ודלא כמה שכתבתי שנראה מלשונו ז"ל שם ביד. וז"ל כל התוספתא דרמיזנא לה לעיל בסמוך המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר שש עשרה אמה כדרך ר"ה בשעת הרוח שלשים אמה ר' יהודה אומר שלשים אמה ובשעת הרוח חמשים אמה ר"ע אומר חמשים אמה ובשעת הרוח שלש מאות אמה מעשה בערב שקפץ האור יותר משלש מאות אמה והזיק מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה בד"א בקופצת וכו' עברה נהר או שלולית שהן רחבין ח' אמות פטור ע"כ ואם אין טעות צ"ל תרי תנאי אליבא דר' אלעזר בן עזריה. ועוד נלע"ד לומר דהיינו דקאמרי תוס' ז"ל לעיל דהוי סתם ואח"כ מחלוקת כדכתיבנא פי' סתם בין לדעת ר' אליעזר בין לדעת ראב"ע אלא דלדעת ר' אליעזר הוי סתם אליבא דכולהו דתנאי ולדעת ר' אלעזר בן עזריה הוי סתם אליבא דחד תנא דהיינו תנא דתוספתא ואח"כ מחלוקת גם לדעת ראב"ע אליבא דחד תנא:

9רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור גרסינן דקאי אדליקה שהיא לשון נקבה וכן הוא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וקשה קצת דמאי רואין כאילו היא באמצע בית כור דקאמר ראב"ע דהל"ל חצי בית כור והוה משמע שפיר חצי בית כור לכל רוח ורוח כמו לר' אליעזר י"ו אמה ולר"ע חמשים אמה בודאי דהוי לכל רוח ורוח ואפשר לומר דרבא ס"ל דאע"ג דאינה ממש באמצע בית כור רואין אותה כאילו היא באמצע להקל על בעל הדליקה אבל תנאי בתראי נתנו שיעור בדוקא כך נלע"ד:

10באמצע בית כור ובמתמרת כדכתיבנא אבל נכפפת דבוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ירוש' תני מעשה שעברה דליקה את הירדן שהיתה קשה וכו' כדכתיבנא לעיל בסמוך:

11שש עשרה אמה כדרך הרבים כך הגיה הרי"א ז"ל:

12ר"ש אומר וכו' הכל לפי הדליקה קס"ד הכל לפי היזק הדליקה ישלם אפי' אינה ראויה לעבור ופרכינן עלה בגמ' ולית ליה לר"ש שיעורא בדליקה והתנן בפ' לא יחפור ר"ש אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם ומשני מאי הכל לפי הדליקה שכשהאש גבוה וגדולה קופצת למרחוק. וז"ל הרב אלפסי ז"ל ואקשינן למימרא דלית ליה לר"ש שיעורא לפטור והתנן רש"א לא אמרו כל השיעורין וכו' כלומר כיון שאמר ר"ש הכל לפי הדליקה מראין דבריו שאין להם שיעור לפטור אלא אם עברה הדליקה והזיקה חייב בין עברה הרבה בין עברה מעט ונמצא שאין לו שיעור ושנינן אמר רב הכל לפי גובהה של דליקה כלומר שלא אמר ר"ש הכל לפי מה שתעבור הדליקה לפניה ותדליק. אלא הכל לפי גובהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לה לגובהה פטור ואם לא עברה אלא כראוי לגובהה והזיקה חייב והא אית לר"ש שיעורא לפטור ולא קשיא דידיה אדידיה. אמר שמואל הלכה כר"ש ואי קשיא לך מ"ש ההם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תיקשי לך הכא. דלפי צורך שעה קמדליק וקא מרחיק כשיעורא וקא עברה הדליקה יתר משיעורא וקא מזקא אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הילכך מכה בידי שמים היא ולפיכך פטור דלא יכיל לאהדורה אבל התם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחברו ניסלק היזקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטו' והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ"ל ז"ל. וגם נ"י ז"ל כתב ודוקא בהא דהכא הלכתא כר"ש אבל בההיא דהתם קיי"ל כרבנן דהכא אנוס הוא אבל התם וכו' כדפי' הרב אלפס ז"ל. וכתוב בספר לקח טוב פרשת משפטים דף כ"ט ע"ד וז"ל שלם ישלם המבעיר את הבערה יש לדקדק כפל שלם ישלם וכן מבעיר את הבערה דהוי מיותר ולענין הכפל נ"ל לומר שבא לרבות שמשלם גם הטמון בגדיש כשהוא דבר שדרכו לטמון בו ומה שאמר המבעיר וכו' בא לומר מ"ש ר"ש בגמ' הכל לפי גובה הדליקה כן צריך להרחיק מסוף מצר שדהו כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו וה"ק המבעיר את הבערה הכל לפי מה שיהיה שיעור הבערה וכו' והלכה כמותו א"נ כמ"ש בגמ' פ' כיצד הרגל פתח הכתוב בנזקי ממונו דהיינו כי תצא אש דמשמע מעצמה וסיים בנזקי גופו שאמר המבעיר כאילו הוא בעצמו המזיק לומר שאשו הוא כמו חציו שהוא כמו זורק חץ ואם הזיק את האדם וחבל בו חייב בחמש דברים כאילו הוא בעצמו המזיק ואפשר לומר דמדכתב המבעיר אנו לומדין ענין זה וממה שאמר את הבערה אנו דורשין מ"ש ר"ש כמו שביארנו עכ"ל ז"ל: