מלאכת שלמה על משנה בבא קמא ח:א

1החובל וכו'. נלע"ד דהא דלא קתני פירקי דהגוזל סמוך לפרק מרובה דמיירי בגונב דדמי ליה משום דהאי פירקא כוליה בדיני קנסות מיירי תנייה סמוך לפ' מרובה דתשלומי ד' וה' וכן נמי תשלומי כפל דיני קנסות הן ובתר הכי קתני פירקי דהגוזל דליתנהו דיני קנסות דאע"ג דתנן התם בפ' הגוזל קמא היכן פקדוני א"ל נגנב וכו' עד משלם תשלומי כפל דהוי קנס. ההיא נראה דלא תנייה התם אלא אגב דהיכן פקדוני א"ל נאבד דקתני ברישא. ועוד נלע"ד דהא דלא קתני החובל בחברו חייב חמשה דברים נזק צער וכו' בא לרמוז לנו הא דגרסי' בירושלמי דתניא החובל בחברו חמשה נותן לו חמשה ד' נותן לו ד' שלשה נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחד נותן לו א' כיצד הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה' נזק צער רפוי שבת ובשת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו צער רפוי שבת ובושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלשה צער רפוי שבת. במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער רפוי בטומוס שבידו נותן לו א' בושת ע"כ. ופי' בערוך טומוס קלף שעושין מן קליפה של עץ בלע"ז נקרא טומוס ע"כ. ומש"ה קתני משום חמשה כלומר לאו דוקא לעולם חמשה ובהא נמי מתיישב שפיר אמאי איצטריך למיתני מניינא אע"ג דהוה מצי למתני החובל בחברו חייב בנזק וכו' אלא אתא לאשמועי' אגב אורחיה דמשכחת דמתחייב החובל חמשה על הרוב ותו לא ומלת עליו דנראית יתירה וכפולה נראה דאתא תנא לרמוז לנו דאפילו בחובל בעצמו אע"ג דלא שייך בו חיוב איסורא מיהא איכא וכדתנן בסוף פירקין ותנא הכא ברמז קטן והדר מפרש לה:

2נזק. היינו פגם שנפגם ממה שהיה שוה ופירש הרא"ש ז"ל רואין אותו כאלו הוא עבד כנעני נמכר בשוק והוא נמכר לעולם אבל עבד עברי אין לו שומא לימכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור את עצמו שנית וכן כל ימיו. בשבת ובבושת כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

3ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה. מלת ושמין אית דל"ג לה וכן בירוש' ג"כ ליתה. ופי' כמה היה יפה וכו' רוצה לומר כמה היה שוה וכמה הוא שוה. וכתב הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושיבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו שמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוהו רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו הראשונה ואדרבא יותר יהי' קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנות שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ:

4בצער כואו וכו'. כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בצער בבי"ת. ופי' רש"י ז"ל במסמר כאב המכה ע"כ. נלע"ד שר"ל דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא בשפוד דכאבו גדול אם כואו בארכו של השפוד חם על בשרו אלא אפי' במסמר שהוא קטן או דומיא דמסמר דהיינו בראש השפוד חם אם כואו איכא צער ומיחייב. ובגמ' על צפרנו וכו' ש"מ דצער שלא במקום נזק כגון על צפרנו דלא אפחתיה משתלם מאן תנא ורבה אוקי לה דבן עזאי היא ולא רבי ורב פפא מוקי לה כרבי ולא כבן עזאי דלא עקרינן לה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתבר טפי פי' פלוגתא דר' ובן עזאי דבברייתא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחלה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה ודכ"ע כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ובכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט וה"נ כויה נאמרה תחלה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הואי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע תחת פצע בנתים לא דיינינן וכי תימא חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים. פירשו תוס' ז"ל שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם. ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחלה כלומר כאילו נכתבה חבורה בצדה דכויה שהיא פירוש שלה. ובגמ' מפרש דכולהו ד' דברים משכחת להו שלא במקום נזק צער כדתנן על צפרנו וכו' רפוי כגון דהוה כאיב ליה מידי והיתה מתרפאת והולכת והביא זה סם חריף והפך את בשר מקום חבורה למראה צרעת שצריך לשום לו סם ולהחזיר את בשרו למראה הבשר. שבת כגון בהדקיה באינדרונא ובטליה. בושת דרק ליה באפיה:

5אומרין. ברי"ש וי"ס בדלית:

6כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול. מפר' בגמ' אומדים כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקוטעה לו בסייף ויקטענה לו השליח בסם והיינו ליטול דקתני במתני' פי' ליטול מן המזיק מת שנתן זה למלך כדי שיצוה שיקטענה לו השליח בסם:

7רפוי. אמרינן בירושל' דיהיב ליה נמי תוס' מזונו כלומ' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה אינו יכול לאכול אלא בצים ותרנגולים. ונלע"ד דאפשר לומר דהיינו נמי דדייק מתני' למיהדר למיתני רפוי הכהו חייב לרפאותו דנראה שהן מלות מיותרות ושינה לשונו למיתני הכהו ולא קתני חבל בו חייב לרפאותו לאשמועי' דאפי' על הכאה קלה שאין בה חבלה אי שייך בה רפוי חייב לרפאותו. עוד נלע"ד דאפשר לומר שרומז לנו התנא מאי דתניא בברייתא בגמ' והביאו הרמב"ם ז"ל שם בהלכות חובל ומזיק פ' שני וז"ל שם כיצד משערין הרפוי אומדין כמה ימים יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד וכו' עד ואם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכן אם הבריא אין פוחתין לו ממה שאמדוהו בד"א כשרצה המזיק שזו תקנה היא לו אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו ע"כ. וכתוב שם במגיד משנה מהיכן יבא לו לרב ז"ל האי בד"א ומאי דקשה עליה ומה שתירץ עליו. והיינו נמי דקתני הכא תנא דמתני' רפוי הכהו חייב לרפאותו כלומ' לתת לו כל הימים שאמדוהו שיהיה שוכב על ערש דוי. ומאי דקתני בתר הכי חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו רמז לנו שאם אחר שנתן לו בבת אחת כל מה שאמדוהו אם נתגלגל בו החולי אינו מוסיף לו כלום או אפשר לומר דלאידך גיסא אתא לאשמועי' והוא מה שכתב הרב המגיד דדבר פשוט אצל הרב ז"ל דאם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ז"ל. והיינו דקתני הכא תנא דמתני' חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו כלומ' אפי' שהמזיק בחר שאם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ה"מ דאם יאחר יפסיד כשלא חיתה כל צרכה אבל אם חיתה כל צרכה אפי' שאיחר שוב אינו חייב באחריותו כך נלע"ד:

8שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין. נראה שאם היה מלמד תינוקות לא אמרי' כאילו הוא שומר קשואי'. כן כתבו תוס' והרא"ש והרא"ה ז"ל נמקי יוסף ז"ל. בפי' רעז"ל אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים פי' שאינם חוזרין דהא כעין מיתה שאותו אבר מת. עוד בפי' רעז"ל בשת דכתי' וקצותה את כפה ממון וכן פי' רש"י ז"ל כאן אכן בפ' עשירי דסנהדרין דף ע"ו הביא ג"ש דספרי וז"ל נאמר כאן לא תחוס ונאמר בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון ע"כ. בפי' רעז"ל אבל בהמה שהזיקה אדם או אדם באדם אין דנין. אמר המלקט פי' דבהמה שהזיק האדם מילתא דלא שכיחא היא ואפי' אדם שהזיק אדם קרי ליה מילתא דלא שכיחא אע"ג דשכיח טפי מבהמה שהזיקה אדם. ודבר שיש בו חסרון כיס אתי למעוטי בושת דלית ביה חסרון כיס אע"ג דשכיח הוא:

9שלא מחמת המכה. היינו אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי רופא וכו' כדפי' רעז"ל. ובגמ' ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שכיון ששנה הכתוב ברפוי אשבת נמי מיחייב דאתקש לרפוי שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רפוי ששנה עליו הכתוב מיחייב שבת שלא שנה עליו הכתוב לא מיחייב וחכמים אומרי' שבתו ורפואתו הקישן הכתוב זה לזה כל שחייב בשבת חייב ברפוי והואיל ואינו חייב בשבת כדברי ר' יהודה אינו חייב ברפוי ופטור משניהם דכפל דורפא ירפא איצטרך לאשמעינן דניתן רשות לרופא לרפאות ולא אמרינן רחמנא מחא ואיהו מסי. ומתני' נרא' דכפשטה אתיא כר' יהודה ואפי' כת"ק דהלכתא כותיה מציא אתיא ומאי אם מחמת המכה חייב דקתני חייב רפוי ושבת אבל בבא דחיתה ונסתרה ודאי לא מציא אתיא רק כר' יהודה בלבד. [הגה נלע"ד או נסתרה המכה קאמר והיינו בבא דחיתה ונסתרה וכו' דקתני במתני' דאי לא תימא הכי אמאי איצטרך למתנייה הא שייכא פלוגתייהו אפי' בחדא בבא או בעלו בו צמחים או בנסתרה המכה ע"כ]. ושם ביד בהלכות חובל ומזיק פ' שני סי' י"ט כתוב עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל וגם הטור אבל המגיד משנה כתב שיש טעות סופר בדברי רבינו ושעיקר הנוסחא בדברי רבינו ז"ל שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ע"כ וכסף משנה נדחק לתקן הגרסא. ודע ששם בדברי מגיד משנה נפל טעות ונתחלפו דברי ר' יהודה לדברי רבנן בתראי וצריך להגיה שם ור' יהודה פליג בְשֶבֶת דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפי' ברפוי דמחמת מכה פטור דוק. עוד תניא בגמ' מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפי' שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלתה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ר' יוסי ב"ר יהודא אומר אף מחמת המכה פטור איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב ברפוי כמאן כאבוה ר' יהודה דבברייתא קמייתא. [הגה"ה נלע"ד ר"ל או אכל דבש וכו' והיינו שהוצרך התנא הכא לפרש הטעם מפני שמיני דבש וכו' כלומר אלו אפי' בסתמא שלא הזהירו הרופא אם אכל פטור מלרפאותו דסתמן כפרושן כך נלע"ד]. לשון ס' הלבוש מועתק רובו מספרי הפוסקים וכיון שדבר זה שאין מחייבין אותו לתת לו דבר יום ביומו כל ימי משך חוליו אינו אלא לתקנת המזיק אם אמר המזיק אי אפשי בתקנה זו אלא אתן לו דמי שבתו ורפואתו דבר יום ביומו שומעין לו ואם אמר המזיק כן ושמעו לו ולא אמדוהו אלא נתן לו דבר יום ביומו ועלו בו צמחים מחמת המכה או שנסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עד שיתרפא גם מזה. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו דמיעט רחמנא וכתב גבי שבת רק שבתו וגו' למעט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה שאינו צריך ליתן לו דמי שבתו וכיון דמיעט קרא שבת ה"ה לרפוי שאינו צריך ליתן לו כשעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דשבת ורפוי הוקשו להדדי דכתיב רק שבתו יתן ורפא וגו' לומר כל מקום שיתן לו שבת נותן לו רפוי וכשאינו נותן לו שבת גם רפוי אינו נותן לו ע"כ:

10שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו כו' שאע"פ שאם היה בריא היה עושה מלאכות שיש בהן ריוח ביותר אעפ"כ השתא מיהא לא לקתה מדת הדין שהוא כבר נתן דמי ידו ודמי רגלו ורואין אותו כאילו הוא שומר קשואים אבל אם לא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. וכתבו תוס' ז"ל ושומר קשואים לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמ' דרואין אותו כאילו הוא שומר הפתח דהא שוב אינו ראוי לשמור שצריך להלך סביב הגנה א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עיניו דבגמ' דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין היא ראוי לכל מה שהיה ראוי בתחלה ובתוספתא נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קשואים משמע דחגר יכול לשמור:

11בושת הכל לפי המבייש בגמ' פליגי בה תנאי ר' מאיר אומר וכולן עניים ועשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו רש"א עשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ועניים כפחותין שבהן פי' כפחותין שבעניים להקל דכיון דעני יותר מדאי הוא בושתו קלה ושקיל וטרי בגמ' כמאן אתיא מתני' ומסקי' דלא אתיא אלא כר"ש דאי ר"מ מתני' קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ור"מ כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה סיפא דמתני' קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודא אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד ומכל דינים ומצות שבתורה וכדיליף טעמא בגמ' וכי תימא כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למישקל מיניה אבל למיהב ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא דסיפא דמתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דל"ש הכי ול"ש הכי ס"ל לתנא דמתני' דחייב בין שביישוהו בין שבייש הוא את אחרים אלא מחוורתא דמתני' ר"ש היא וכתב הרא"ש ז"ל ולכאורה משמע דהלכה כר"ש מאחר דמוקי סתמא דמתני' כותיה ומה שלא הביא רב אלפס כל זה ויפסוק הלכה כר"ש סמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו דמסקי' דלקולא קאמר ת"ק דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והלכתא כת"ק דר' עקיבא והיינו כר"ש ולכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי עכ"ל ז"ל:

12המבייש את הערום בברייתא דבגמ' קתני ביישו ערום חייב ובגמ' פריך ערום בר בושת הוא ופירשו תוס' ז"ל אמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל אלשון הברייתא פריך דמשמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ומשני רב פפא מאי ערום כגון דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא איהו דלינהו טפי. וכתוב בספר אגודה המבייש את הערום שמגלהו אבל מכה את הערום פשיטא שחייב אף על הבושת ע"כ והוא מ"ש בשם תוס' ז"ל אבל דעת רש"י והרמב"ם ז"ל שהמהלך ערום דלא הוי בר בושת כלל אף רוקקין בו או מכין אותו:

13וישן שבייש פטור הא סומא שבייש חייב ומתני' דלא כר' יהודה דאמר סומא אין לו בושת ואם בייש חברו פטור ומודה ר' יהודה שהמבייש את הסומא חייב כן כתבו תוס' ז"ל ושכן משמע מתוך פי' רש"י ז"ל:

14חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין כך צ"ל. ואם נתהפך בשעה שנפל חייב אף על הבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב אף על הבושת כמ"ש לעיל פ"ג סי' י':

15אינו חייב על הבושת וכו' ס"פ כיצד הרגל ופי' נמוקי יוסף דמדכתיב במבושיו הכי משמע שמכוונת לו דאם כוונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה במבושיו של אחר פטורה על הבושת ע"כ: