מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא ב:א

1אלו מציאות וכו'. עד סוף סי' ג' בספי"ד דהלכות גזלה ואבידה ובפ' ט"ו ובפ' ט"ז. ובטור ח"מ סימן ר"ס רס"ב:

2פירות מפוזרות. בגמ' בעי וכמה חשוב פזור ומשני א"ר יצחק קב בד' אמות ופרכינן ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא ומוקי לה רב עוקבא בר חמא בזמן שעת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו קב בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו ואפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולבעל הגרן נינהו:

3מעות מפוזרות. מתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה קודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו. בבלי. וירוש' מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריזו יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ע"כ: ולשון הבבלי מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע"כ:

4וגיזי צמר הבאות ממדינתן. כך צ"ל:

5ולשונות של ארגמן. נמי איידי דחשיבי ממשמש בהו בכל שעתא ושעתא. עגולי דבלה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת:

6מחרוזות של דגים. וה"ה מחרוזות של בשר כדאמרינן בתוספתא וא"ת והא אמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ה) אל תהי שוטה בחרוזים ה"ז סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם הקלו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן תוס' ז"ל. ובגמ' פריך אמאי להוי קשר סימן ומוקי לה בקשר של ציידין דכ"ע הכי מקטרי להי ומנין נמי לא הוי סימן דכבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:

7וחתיכות של בשר. ומיירי כגון שנהגו הטבחים לעשות החתיכות כמשקל הזה דאי לאו הכי המשקל הוי סימן ואם יש לו סימן בחתוך כגון דמחתכא אתלת קרנחא חייב להכריז והא דתנינן בסמוך כדי יין וכדי שמן חייב להכריז מוקי לה אביי קודם פתיחת האוצרות ויש בה רושם סתימת טיחת טיט סביב המגופה והוי סימן דיחיד בעלמא הוא דעביד ליה דהא אכתי לא הגיע זמן מוכרי החביות:

8דברי ר"מ. הרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכן בירושלמי ליתיה. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובית יוסף כתב בטור סימן רס"ב דח"מ דהרא"ש ז"ל לא גריס דברי ר"מ וכיון דמתני' סתמא מתנייא ה"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כותייהו אבל הרמב"ם ז"ל גריס דברי ר"מ וכיון דפלוגתא דר"מ ור' יהודה היא ה"ל הלכה כר' יהודה ע"כ וכן כתב בכסף משנה ספט"ו דהלכות גזלה:

9כל שיש בו שנוי חייב להכריז. וכו' מפרש בגמ' בסימן הבא מאליו קמיפלגי ת"ק סבר סימן הראוי לבא מאליו כגון חרס שפעמים נופל בעיגול ודינר ג"כ שלפעמים נופל בקמח לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו:

10אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה ולרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז והלכה כר"ש בן אלעזר. ומתני' דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתב הרשב"א והרנב"ר ז"ל בשם הראב"ד ז"ל. וכתוב בתוספת יום טוב לשון טביעות עין המורגל בגמ' נ"ל שהוא לשון מקרא הטבעו בבוץ והמכוון שע"י ששבעתן העין הוי כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב ע"כ. ואני הדיוט נלע"ד עוד שאפשר שהוא מלשון מטבע שכל מיני מטבעות הן משוקעים בכתיבתן עד שיכירום מה הם ויעברו בהוצאה. הכא נמי כבר שבעה מהן העין כאילו יש בהן מטבע להכירם בעליהן שהן שלו אע"ג שהמטבע עצמו קיימא לן דלא שייך בו סימן דוק: