מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא ו:ג

1השוכר את החמור להוליכה בהר וכו' עד סוף סימן ה' פ"ד דהלכות שכירות ורפ"ה. ובספר קולין שרש ט"ו. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל להוליכה בהר והוליכה וכו' כן מצאתי בכל הספרים כן נ"ל עיקר דהכי נמי איתא לעיל בפרק שלפנינו וחמור עד שתהא טוענת ולא אמר עד שיהא טוען וכן גרסינן נמי לקמן להוליכה וכו' וכן בכל הפרק ע"כ:

2בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר וכו' בראש ההר לשון רעז"ל עד אלא מחמת שלא היתה למודה באויר הר וכו'. אמר המלקט תוס' ז"ל פירשו וז"ל שמתה מחמת אויר עי' בתוספת יום טוב. ואיכא מאן דמוקי לה להאי רישא כגון שמתה מחמת עייפות ויגיעה ממשאה ואע"ג דמתה מחמת מלאכה מ"מ כיון ששינה חייב. ואיכא דמוקי לה כגון שהכישה נחש שפעמים שמצויין הנחשים בהרים מבבקעה או אפכא ור' יוחנן מוקי לה כר"מ דס"ל בברייתא כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסי' וכפשטא דמתני' וסיפא רבנן:

3אפילו זו עשרה מילין וכו' וה"ה ואפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך תוס' ז"ל:

4השוכר את החמור והבריקה תוס' רפ"ק דקדושין כתבו דאשכחן דוגמתה הלכה חמורך טרפין לשון נקבה והרבה כמו כן ואשכחן נמי לשון זכר לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואיתא נמי בתוס' דפ' משקלי דף כ':

5השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה וכו' תוס' פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו.) והרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן בנמקי יוסף וגם בירושלמי גרסי' בבא דלהוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה וכו' בתר בבא דוהבריקה ורש"י ז"ל גריס אפכא ואין הכרח מן התלמוד:

6אם החליקה פטור ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כ"ש שהוחלקה תוס' ז"ל:

7והבריקה בערוך פי' בערך ברק עיניה יפים ואינה רואה חולי זה יבא מחמת רוח וכן משמע בגמרא שהוא ברי"ש דמפרש על דרך סגי נהור נהוריתא:

8או שנשאת אנגריא כך היא הנוסחא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וגם הר"ר יהוסף ז"ל כן הגיה וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף או שנשאת אנגריא שנלקחה לעבודת המלך אומר לו משכיר לשוכר הש"ל טלנה כמו שהיא סמויה לך שאף מזלך גרם וטרח ויישר אותה בדרכים. וגבי אנגריא נמי יאמר לו המתן עד שתשוב שמזלך גרם כמו מזלי ונפסיד שנינו בעל החמור מפסיד השכר בעוד שחמורו באנגריא ואף בהבריקה כתב הרשב"א ז"ל שנראה לו דעת הראב"ד ז"ל שכתב שכיון שאינו יכול להשתמש בה כראוי לא יטול השכר והא דאמרינן הכא הרי שלך לפניך היינו שאינו יכול לתובעו שיעמיד לו חמור אחר ע"כ. ירושלמי אית תני אנגריא כמיתה ואית תנאי תני אומר לו הש"ל מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שיכול לפשר מאן דתני אומר לו הש"ל באותו שאין יכול לפשר ע"כ. ונראה דאפכא צ"ל אי קאי אשוכר אבל צ"ל דקאי שיכול לפשר אמשכיר:

9מתה או נשברה וכו' אית דמפרשי דהא דאמרי' הכא חייב להעמיד לו חמור מיירי כגון שהקדים לו שכרו על חמור סתם וכל שיש לו חמור חייב להעמיד לו חמור דקניי' במעות דמעות קונות בשכירות מטלטלין ואפילו מדרבנן דלא שייך למימר בהו נשרפו חטיך בעלי' וכמו שפירשתי לעיל פ' הזהב ואחרים פירשו דאפילו אין לו חייב להעמיד לו חמור מ"מ מיירי כגון שקנו מידו להעמיד לו חמור ומיהו אם לא קנו מידו אע"ג דא"ל חמור סתם לא מצי כייף ליה למשכיר להעמיד לו חמור אלא שיכול לעכב השכירות לעצמו עד שישכור לו אחר וכדמוכח בגמרא גבי השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך וכו' ואם אמר לו חמור זה אם יש בדמיו ליקח או לשכור אחר יעשה כן אבל להוסיף מביתו על דמי הנבלה והעור כדי להעמיד לו לא דלא נשתעבד להכי נמוקי יוסף. ובטור עד סוף סימן ד' בחשן משפט סימן ש"ט וסימן ש"י: