מלאכת שלמה על משנה בכורות ו:יב

1ואלו שאין שוחטין וכו'. בפירקין בד' מ':

2וחיטיו הפנימיות. נ"א וחוטיו כדכתיבנא לעיל:

3שנפגמו ושנגממו. כך צ"ל ויש מוסיפין בגירסא אבל לא שנעקרו וגירסא שאינה צריכה היא ובהדיא תנינן לה ברישא:

4ובעל גרב. בפירקין בדף מ':

5ובעל יבלת. פי' הרמב"ם ז"ל דוקא בשיש בה עצם דאם אין בה עצם נקרא תלתול ותנן לקמן באידך פירקא בעלי תלתולין כשרין בבהמה ובהכי אוקמוה בגמרא ברישא ע"ש בגמרא בדף מ' וז"ל רש"י ז"ל כאן ובעל יבלת כאוקימנא לעיל בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואית בה שיער וישנה בלבן של עין דאין בגופו תלתול בעלמא הוא ע"כ וז"ל שם סוף דף מ' אידי ואידי בלבן פי' בין מתני' דקתני אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בין מתני' דקתני בראש פירקין שאין מומין בלבן תרוייהו ביבלת שבלבן והא דקתני אין שוחטין לא במקדש וכו' בדאית בה שיער דמגונה הוא והא דקתני אין מומין בלבן בדלית ביה שיער והא דקתני ר"ח בן אנטיגנוס את שיבלת בעיניו דהוי מום גמור בשחור ובדלית בה עצם ויבלת דכתיבא באורייתא בדאית בה עצם. דאי ר"ח בן אנטיגנוס מיירי נמי בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו ע"כ אע"פ שאינו לשונו ממש. ועיין במה שכתבתי לעיל סי' י':

6גרב. מסיק בגמרא שלשה מיני גרב הן דקרא דגבי מומין הוי יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמצריים דהיינו דכתיב במשנה תורה יכך ה' בשחין מצרים וכו' ובגרב ובחרס יבש מבפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור דמתני' לח מבחוץ ולח מבפנים וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא כלל דדילמא אין רגילות גרב להיות כך דאין דרכו להתייבש מבחוץ כל זמן שיש לתות מבפנים: [הגה"ה כך היא הגירסא ברש"י ז"ל בדפוס שבגמרא וגם בגמרות המוגהות בכתיבת יד כך הוא ומה שכתוב בתוספת יו"ט שרש"י ז"ל עצמו העתיק בפי' החומש פ' כי תבא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ הן אמת שכך הוא שם אבל תימה הוא אם לא ראה הרב בעל תוס' יו"ט שהרב ר"א מזרחי העתיק לשון רש"י ז"ל אשר שם כאשר צריך להיות לח מבחוץ ויבש מבפנים]:

7מזוהם. מפרש רב אשי בפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) דהיינו מי שגופו מסריח ובאדם נמי פוסל כדתנן בר"פ דלקמן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני בברייתא התם דהוסיפו במומי נשים על הכהנים זיעה ושומא וריח הפה:

8ושנעבדה בו עבירה. פ' האומר דקדושין ד' ס"ו ופי' רש"י ז"ל בפ"ג מינין ושנעבדה בו עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת ע"כ. ותוס' ז"ל הוסיפו שם ג"כ חוסם פי פרה ודש בה. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ושנעברה בו עבירה ברי"ש:

9ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים. כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בכל הספרי כתיבת יד לא גרסינן במתני' על פי עד אחד וכו' וכן היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן נראה קצת מן הגמרא אבל רש"י ז"ל נראה דגריס לה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון רש"י ז"ל כאשר הוא ויליף להו בגמרא בברייתא דאיין שוחטין אלו במקדש מקרא דכתיב מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. ועיין בפ"ד וחמשה ד' מ':

10וטומטום וכו'. פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו) ודר"פ כיצד מערימין:

11ואנדרוגינוס. בגמרא פריך בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה. במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ליה מומא. אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נהי נמי דזכר הוא תֵיעָשֶׁה נקבות שלו חריץ וישחט עליה ותרצו אביי ורבא דחריץ במקום בשר לא הוי מומא אלא אי הוי במקום עצם ושמא דבזה ידוקדק מה שחזר ושנה נבי טומטום ואנדרונינוס לא במקדש ולא במדינה או שמא משום דר' ישמעאל קאי עלייהו:

12ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה. תוס' פ"ק דחגיגה ד' ד' ופי' רש"י ז"ל אאנדרוגינוס קאי אבל הרגמ"ה ז"ל פי' אטומטום ואנדרוגינוס:

13וחכמים אומרים אינו בכור וכו'. בטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה ע"כ. ובגמ' מפרש טעמא דר' ישמעאל דדילמא ה"מ דדייקינן דחריץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כ"כ כנקבות של בהמה אבל היכא דמנכרא מום רע קרינן ביה. ובגמרא בעי רבא אי מפשט פשיטא ליה לר' ישמעאל דאנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו ולא איפשיטא ליה:

14וחכמים אומרים אינו בכור. דבריה בפני עצמה הוא וכן ס"ל לר' יוסי בברייתא דפ' ארדרוגינוס גבי אנדרוגינוס דאדם אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה. ובגמרא אמר ריש לקיש לא אמרו טומטום אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד אבל בהמה מטיל מים במקום זכרות זכר מטיל מים במקום נקבות נקבה. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא מחלוקת דת"ק ורבנן בתראי באנדרוגינוס אבל בטומטום ד"ה ספק ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ולא תימא לרבנן בתראי טומטום ומי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס"ל לרב חסדא דאיכא תנא בברייתא והוא ר"ש בן יהודה דס"ל דאפילו ספק לית ליה בבכור דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ודאי ואם במקום נקבות נקבה ולא חל עליה קדושת בכור. וכתבו תוס' ז"ל והשתא דאמר רב חסדא אבל טומטום ד"ה ספקא הוא ע"כ לא מיירי במטיל מים במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אלא במטיל מים במקום נקבות ואליבא דת"ק אבל ר' ישמעאל לית ליה שום ספיקא בטומטום כר"ש דאי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה היא. וא"ת ומי דחקו לפלוגי בהכי לימא דאינו בכור דרבנן בתראי קיימי בין אטומטום בין אאנדרוגינוס וי"ל כיון דמההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דסברי בריה בפני עצמו הוא לא מצו לאיפלוגי בטומטום דרב חסדא סבר דלשום תנא לא הוי ברי' מסתבר טפי שיודו לת"ק ממה שיודו לר' ישמעאל ע"כ בעירוב לשון מתוס' ומתוספות חיצוניות ומתוספי הרא"ש ז"ל ור' יוחנן פליג עליה דרב חסדא וס"ל דרבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא. ומתוך דברי תוס' חיצוניות משמע נמי דריש לקיש ור' אלעא ס"ל דרבנן בתראי סברי כר"ש בן יהודה דמטיל מים במקום נקבות הוי חולין גמורים ודלא כרב חסדא דאמר ספיקא הוי לרבנן כמו לת"ק. וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ג' ובטור יו"ד סי' שט"ו: