מלאכת שלמה על משנה ברכות ט:ה

1כשם שהוא מברך על הטובה. ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמ' וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה:

2שנא' ואהבת כו'. בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא:

3בשני יצריך. מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ע"כ:

4ביצ"ט וביצר רע. ר"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ"ז הוא יצה"ר כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצ"ט וביצ"ר עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט היא מדת הרחמנות וכיו"ב ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה"ר. עכ"ל ז"ל:

5אפי' הוא נוטל את נפשך. כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפ' ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל:

6בכל ממונך. גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע"ד דר"א ס"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע"ד דר"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ"ש ולקרא ק"ש וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת"ה א"כ ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתני' כר"ע. א"נ אפי' כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא:

7שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו וכו' כצ"ל:

8לא יקל אדם את ראשו כו'. מפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג

9מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר. ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ"ה לא כ"ש. ובגמ' א"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס"ל לר"י דבזמן שבהמ"ק קיים אסור להפנות בכ"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר:

10כל חותְמי הברכות. בנקודת שוא תחת התי"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה"פ ליתני בכל חותָמי. כך נלע"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ"ל ז"ל. ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ:

11ואומר אל תבוז כו'. אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפי' שפי' ר"ע ז"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פי' אותו שמותר להפר ד"ת משום עת לעשות ש"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה"ז ועד העוה"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. ר"ל דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה. וה"נ הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה:

12ר' נתן אומר כו'. ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים ה"ז מפר ברית. מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה':