מלאכת שלמה על משנה חולין ז:ד

1ירך שנתבשל בה וכו'. תוס' פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ג:)

2אם יש בו. גרסי' פי' בגיד. וביד שם פט"ו סי' ל"ב. ובטור יורה דעה סימן ק':

3אם יש בה בנ"ט. ה"ז אסורה לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפי' רבינו אפרים ז"ל שמפ' דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר ומשמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בה וברוטב בנ"ט וכו' והאי לפירוש הקונט' ניחא דפירש פ' כל הבשר גבי טפת חלב וכו' דקאמר בגמ' לא שנו אלא שניער וכיסה אבל לא ניער וכיסה חתיכה עצמה נעשית נבלה ופי' הקונט' דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפי' החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות האחרות לבטלה. ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכיסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מלתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפי' היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו ע"י שלא היתה בה עם הרוטב ס' לבטל טעם הגיד. תוס' ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דכי יש בו בנ"ט כל הירך אסורה אלא שנתבשל בה שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד מפני שאין הגיד מפעפע משמע דס"ל נמי כתנא דמתני' דיש בגידין בנ"ט וכן כתבו תוס' ז"ל דרבינא דאסר הנהו אטמאתא דאמליחו בגידא דנשיא צ"ל דס"ל כתנא דמתני' דיש בגידין בנ"ט אלא שהר"ן ז"ל פי' דרבינא דאסר משום שומנו דחמיר מגיד עצמו ע"כ וע"ש וכן דברי רב אלפס ז"ל ורוב הפוסקים. וה"נ נוכל לפרש לשמואל ג"כ דבהא קיימא לן כותיה:

4כיצד משערין. פי' כיון שטעם הגיד כטעם הבשר אי אפשר לידע אם הוא נותן טעם בבשר דבשלמא בשר בחלב כיון שטעם זה אינו כטעם זה אפשר להבחין אם אחד נתן טעם בחברו אבל הכא שטעמם שוה אי אפשר לידע הר' יהוסף ז"ל:

5כבשר בלפת. גמ' אמר רב הונא כבשר בראשי לפתות פי' רש"י ז"ל ירק של לפת. ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור ע"כ אבל תוס' ז"ל הוכיחו דראשי לפתות היינו השרשים שהם בקרקע כמו ראשי שומים. בפי' רעז"ל ואינה הלכה דקיימא לן אין בגידין בנ"ט אמר המלקט כר' ישמעאל בנו של ריב"ב והכי ס"ל נמי לר"ש ולר' יהושע בן לוי כדכתבינן לעיל בסמוך:

6כבשר בלפת. גמ' א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה חוץ מגיד משערינן כאלו הן בצל וקפלוט פי' רש"י ז"ל כאילו האיסור בצל או קפלוט ולא אמרינן דלישערינהו כאלו הן פלפלין ותבלין דאפי' באלף כמותם נותנים טעם משום דשיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. אמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין. וכתבו תוס' ז"ל כל איסורין שבתורה משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתני' גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד דלא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורין דיהבי טעמא טפי משערין בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בס' משמע דבשר ולפת הוי שיעורו בס' ולפי זה פליג ר' יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורים שבתורה [בששים] וכרבא קיימא לן דהוא בתרא ע"כ. אמר המלקט קשה לע"ד דהכא במימרא דר' יוחנן פי' רש"י ז"ל משערינן כאילו האיסור בצל או קפלוט אבל במתני' גבי בשר בלפת פי' הוא ז"ל רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ושמא לישנא דמתני' דייק ובמימרת ר' יוחנן הלשון מוכית וקל להבין: